במרחבי הכזה-כאילו

רומאן רומנטי, שחושף סודות ושקרים כמו מותחן, ומתנהל בתיחכום של סיפור פוסט-מודרני בין עלילות מקבילות, אמיתות ובדיות. מעשה בבמאי מוכשר אך מופרע ושמו סאני, שהיה בנעוריו ידידו של מבקר התיאטרון השנוא ביותר בסצינת התיאטרון הישראלית, יותם המכונה יאמי, ולשניהם אהובה סודית, השחקנית המוכשרת מתי. למתי יש גם חבר הומו, ליאו, הגר בשכנותה. יום אחד מגלה השחקנית שנכנסה להריון, ואין היא בטוחה בזהות האב, כי באחרונה קיימה יחסים עם כל שלושת בחורינו העסוקים והטובים. הצרה היא, שהיא עכשיו בעיצומן של חזרות על מחזה חדש שכתב הבמאי, והיא מאוהבת במבקר, וההריון עלול לפגוע בקריירה המבטיחה שלה.

זוהי תחילת עלילתו של 'נפש אחות', וכדי שלא לפגום במידת העניין של הקורא, אוסיף רק שהאינטריגה מסתבכת בהמשך בטור הנדסי עולה: עוינות שוררת בין המבקר לבמאי, וסיבותיה, כך מתברר, הן אישיות. סאני ויאמי היו חברים בנעוריהם, ודרכיהם נפרדו לפני 25 שנים. מתברר גם שיאמי היה מאוהב בנעוריו באחותו של סאני, אך זו התאבדה בגיל 17. מסתבר גם כי המחזה שכתב סאני, 'וידוי',' ושעליו הוא עובד עם מתי, הוא בעל נימות אוטוביוגרפיות, ועלילתו האפלה היא המפתח לתיסבוכת של גיבורינו. לכן, כמו ב'המלט', ההצגה שתועלה לפני הנוכחים בסיומו של הרומאן תפתור גם את החידה הכמו-בלשית המטרידה את הקוראים בהווה.

אהוד אשרי, מחברם של שלושה רבי מכר ('זה ייגמר בבכי', 'בילי בלום אוהבת ככה' ו'משחק האמת והשקר') ממקם את עלילת ספרו החדש מאחורי הקלעים של עולם התיאטרון הישראלי, וחושף שם יצרים אפלים, סודות כואבים, אינטריגות ורגשות ענקיים. כמו בטרגדיה, או להבדיל, כמו באופרת סבון, הכל מתנהל במרחב המשפחתי ותחת העננים הקודרים של סוד אפל מהעבר המעיק על החיים בהווה, שהם זוהרים למדי, אחרי הכל: זהו עולם התיאטרון הישראלי. אם כי האמת היא, שהמושג שירכוש הקורא על 'עולם התיאטרון הישראלי' עלול להיות די קלישאי, למרות שאשרי חקר את הנושא, כפי שעולה מתוך התודות שהוא שולח בתחילת ספרו למבקר מיכאל הנדלזלץ ולמחזאית עדנה מזי"א. הוא גם משבץ בספרו מושגים מקצועיים כמו 'ראן' ומתעכב באריכות על שלב הקידה בסיום ההצגה, וכדי שלא להקשות על הקורא הוא מסביר בסבלנות מה טיבה של החזרה המכונה 'ראן' ומפרש את המשמעויות הנסתרות שיש בסדר העלייה על הבימה בסיום ההצגה.

אבל עולם התיאטרון הישראלי, כפי שהוא מוצג ב'נפש אחות' הוא בעיקרו עולם של אהבות ופרידות, קנאות ובגידות, מי שכב עם מי ולמה. אם כי, מצד שני, לגיטימי לגמרי לצייר את העולם כזירה ענקית של רומנטיקה, רכילויות ואינטריגות מיניות, כאשר זהו עולמו של הרומאן הרומנטי או של אופרת הסבון. אולם, כפי שיודע כל איש תיאטרון, ההבדל בין 'אדיפוס המלך' ל'לגעת באושר' הוא לא רק עניין של מינון ומידה, של תחכום השפה האמנותית ושל כמות הקלישאות, אלא גם של ההתכוונות: האם לגעת בקורא או רק לשעשע אותו. 'נפש אחות' בוחר באפשרות השנייה. אבל אשרי, כותב מוכשר, אינו מוכן להשלים עם כך שספרו יציע לקורא רק קלישאות ואינטריגות של אופרות סבון, לכן, הוא נע במיומנות של סוס קרבות ותיק בערבות הכזה-כאילו של הפוסט-מודרניזם, בונה עלילות מקבילות, שהתרתה של אחת מהן מתירה גם את האחרת, יוצר מונולוגים פנימיים מעניינים, ובסך הכל מעביר את התחושה ש'נפש אחות' אינו רק מוצר קריא, שנועד להפצה המונית, ותו לא.

המונולוגים הפנימיים הם דוגמה להליכה כזו על קו התפר. אשרי מקפיד שיהיו מובנים ומשכנעים, ומצד שני שיגעו ברגשות מורכבים. וכך, גם כשאינם כתובים בדיבור עקיף, הם מפורשים על כל תגיהם ודקדוקיהם, כדי שגם אחרון הקוראים יבין אותם ללא מאמץ. אלה מונולוגים שאינם חשופים לאי המובנות האסוציאצטיבית של זרם התודעה, אך גם מעוררים עניין באמינותם הפסיכולוגית. דוגמה למיומנות ולברק של אשרי הוא, למשל, המונולוג הפנימי שמשמיע מבקר התיאטרון ההולך לפסיכיאטר, כדי לקבל ממנו גלולה נגד דיכאון, ותוך כדי כך מחשב את מהלכיו של הפסיכיאטר, מסביר את מהלכיו הנגדיים, צופה את שאלותיו של הרופא ומנווט את השיחה כרצונו.

התחכום ניכר גם במישחקי הבדיה והמציאות הפוסט מודרניסטיים שהרומאן משופע בהם. כבר מן השורה הראשונה נבנית ההקבלה בין עולם התיאטרון לעולם הממשי: "המחשבה הראשונה של מתי היתה וואו, איזה רעיון ענק למחזה, אני חייבת להציע את זה לסאני" (עמ'11). הרעיון הענק למחזה הוא ההריון שלה לשלושת אבות אפשריים. ההמשך יראה שהמחזה שכתב ומביים סאני, 'וידוי', הוא שיחזור מדויק, פחות או יותר, של האינטריגה המרכזית בספר: יחסיו עם אחותו שהתאבדה. וכך, העבר משתקף בהווה, וההווה - בעבר. מתי למשל מושכת את סאני ואת יאמי מפני שהיא דומה לאחות תמרה, ומכאן נובעת שאלה, המניעה את עלילת המתח של הרומאן: האם גורלה יהיה דומה לגורל האחות? בהמשך, מתוארות החזרות על המחזה, כאשר הקריאה בסצינות המצוטטות ברומאן מפענחות את הסוד האפל מן העבר.

וכשם שהרומאן התחיל עם רעיון למחזה הוא מסתיים בהצגת תיאטרון, ובעיקר בתיאור הקידה בסיום הצגת הבכורה, שהיא גם הקידה של גיבורי הרומאן לקוראים בסיום הספר. רעיון נחמד, החותם את הסיפור המזעזע ב'האפי אנד' מלודרמטי נעים, אבל גם יוצר את ההרגשה, שהחיים במרחבי הכזה-כאילו אינם אלא חיקוי של הצגת תיאטרון המחקה את החיים, המחקים את התיאטרון.

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

אהוד אשרי, נפש אחות, כתר, 310 עמ'