שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    לאן היא נוסעת ולאן כולנו נוסעים?

    יצחק בן נר סבור ש"לאן את נוסעת?" הוא מסרטי התעודה הטובים ביותר שהוקרנו בטלוויזיה באחרונה

    כבר בתחילת הסרט "לאן את נוסעת" מצרפת הבמאית שתי סצינות סותרות, לכאורה, שמשרטטות את קו המיתאר של גיבורתו, העתונאית עמירה הס: בוסטון, מאי 2000, טקס חלוקת פרס גיבורי החופש של העתונות העולמית. "כתיבתה העתונאית", מונה הנואם את שבחי הזוכה הס, "תרמה באורח ישיר ומשמעותי לתהליך השלום הישראלי-פלשתיני, בכך שהעשירה במידע ובהבנה את דעת הקהל".
    ומייד, בנסיבות ובמקום אחרים, שלא צויינו, כינוס בינלאומי, כנראה, אומרת הס מבין הקהל באנגלית: "אני רוצה להגיד, מבלי שהתבקשתי, שאני מישראל ואני מייצגת בעיתוני את השטחים הכבושים. אני יודעת שהדעה הרווחת בעולם, בייחוד באמריקה, שמתנהל תהליך שלום מוצלח בינינו לפלשתינאים, חרף מכשולים שצצים, מדי פעם. אני חוששת שזה אינו תהליך שלום. זו אינה העמדה הרישמית של העיתון שלי, אבל אני כותבת על כך כבר שבע שנים. אני חשה שישראל מחפשת דרכים חלופיות של שליטה על הפלשתינים. המצב נפיץ מאד ואין הבנה שהוא לא מוביל לשלום".
    ומאוחר יותר, בראשית האינתיפאדה הנוכחית, במסיבת עתונאים עם ג'יבריל ראג'וב, ראש המודיעין המסכל בגדה, שאליה הגיעה הס אף שמכוניתה נעצרה במחסום וקצין אדיב אמר לה שאין מעבר לעיתונאים ("ואם ניסע, הוא יירה בנו?"), היא מתעמתת עם ראג'וב בעברית: "אמרת שהאינתיפאדה הזאת מטרתה להשמיע לישראל את הקריאה הפלשתינית לעצמאות. ממה ששומעים ברחוב הפלשתיני, הקריאה היא גם לרשות הפלשתינית לשנות את צורת השלטון הלא-דמוקרטית של שבע השנים האחרונות. זה מגיע אליך?".
    - ראג'וב: "אל תגזימי".
    - הס: "אנשים רוצים מדינה נקיה. יש עצומה עם עשרת אלפים חתימות. היתה הפגנה גדולה. לא אנחנו (הישראלים) אומרים את זה".
    - ראג'וב: "אין לך שום סיבה לדאוג על זה וזה לא מספר אחד בסדר העדיפויות שלנו".

    "אסור להחזיר שטחים" (השם)

    עמירה הס ("זה כיף להרגיז תמיד את הסמכות; זה נותן טעם לחיי"), גדולה, פנים נעימות, משקפיים, שיער חלק ואסוף, לבוש פשוט, שחור או אפור. מראה של מדריכת-נוער שהתבגרה אך לא התפכחה, או של פעילה ב"ארבע אמהות" שלא נפנתה לביתה לאחר הנסיגה מלבנון. כתבת "הארץ" בשטחים. בפועל. לא רק בהגדרה. בעבר התגוררה שלוש שנים בעזה, כדי להיות, ככל האפשר, חלק מתמונת ההתרחשות. עתה היא גרה, ישראלית ויהודיה יחידה, ברמאללה. דעותיה ותפיסת עולמה ברורות וחדות וזוכות לביטוי חוזר בעיתונה והיא אינה מסתירה אותן. במוסך למיגון רכב בירושלים שואל אותה גבר מזוקן חובש כיפה וחייכן, ההופך כאן, בהיותו מודל יחיד בסרט, לסטריאוטיפ הדוחה של המתנחל המתנשא: "גרה ברמאללה? מה את מסקרת שם?". הס עונה: "את הכיבוש הישראלי". "ואיך הכיבוש הישראלי? אחלה, נכון?", אומר המתנחל בצחוק וקובע: "ארץ ישראל איננה שייכת ליהודים. לא. ארץ ישראל אינה שייכת לעם ישראל. ולמי היא שייכת? להשם. והשם קבע", הוא מסיים בנימת נצחון אובר-חוכמית, "שאסור להחזיר שטחים".

    "אם תתחתני עם בחור מעזה, תצטרכי לבשל בשבילו"

    גם לאנשים שכמותי, שסברו מזמן שהכיבוש משחית ורע וההתנחלויות הן בגדר פצצת-זמן מסוכנת לישראל, יש ויכוח עם דעותיה הנחרצות של הס, בכתובים ובעל-פה, בייחוד לגבי תהליך השלום וכוונותיו האמיתיות של כל צד. מול מה שנראה כחד-צדדיות שטחית ודוגמאטית, ופישוט המורכבות של המאבק הישראלי-פלשתינאי מנקודת מבט קרובה מדי וקלישאית מדי, אי אפשר שלא לכבד ולהעריך את יושרה, מוסריותה וכנותה של עמירה הס ואת התמסרותה המלאה לשליחות העתונאית האמיצה שנטלה על עצמה, ואת היותה – עם גדעון לוי, בטוריו ובמאמריו ב"הארץ" – הקול האחר, הלא-מוותר, הלא-מתפשר, המצפוני והמוסרי של ישראל. וגם בעת פיגועי תופת, כשהכל עייפו, כמדומה, או מסרבים לקרוא שוב ושוב על העוולות הנוראים שמעולל הכיבוש לנכבשים, או לצאת להפגנות-הזדהות עם הצד השני. הס אינה מתעייפת לרגע. במכוניתה הירוקה, ששמשתה האחורית נופצה מאבן פלשתינית, היא מגיעה לכל מקום ברצועה ובשטחים. היא מתווכחת בלהט עם חיילים וקצינים ישראלים כעם אנשי בטחון פלשתיניים. היא מקבלת הרבה איומים וגידופים בתיבת הדואר האלקטרוני שלה. היא משוחחת בערבית איטית עם פלאחים ופליטים, בבוסתנים עם נוף פסטורלי או במחנות הפליטים המדכאים.
    אחד ממרואייניה, קשיש כפרי, אומר לה: "שאלת אותי שאלות כל הבוקר. עכשיו תורי. את נשואה?"
    הס: "לא".
    - פלשתינאי: "למה?".
    - הס: "ככה".
    - פלשתינאי: "בואי נסדר לך משהו. למה את נשארת רווקה?"
    - הס: "אני מעדיפה לחיות ככה (מחייכת), אני אתחתן עם עזתי".
    - פלשתינאי: "אם תתחתני עם בחור מעזה, תצטרכי לבשל בשבילו".
    - הס: "הוא יבשל".
    - "פלשתינאי: "כך נראה לך? לי מבשלות שלוש נשים – וזה לא מספיק לי".
    וכשהיא משתעשעת עם תינוקת, בת של ידידה עזתית, אומרת הס: "ההחלטה שלא להביא ילדים לעולם היא בפירוש היתה החלטה. ובפירוש קשורה לאהבה".
    רווקה בגיל העמידה, שכל משפחתה היא אמה הזקנה והסימפטית, שאותה היא פוקדת באהבה מדי פעם במהלך הסרט, ושנפטרת בסמוך לסופו. חברתה העתונאית (הלא-פוליטית) הגרמניה אוטה אומרת: "אני חושבת שהיא אמיצה בצורה לא רגילה, בדברים שהיא עושה. אני גם חושבת שבגלל זה היא די בודדה, משום שהיא בודדה את עצמה".

    גם אני מרגישה פליטה

    האומץ הזה, מסתבר, עובר ואולי מתחשל דרך שעות ארוכות של פחד, דכאון ובדידות. הוריה של הס היו קומוניסטים ששרדו את ברגן בלזן. אמה מספרת, שכשהובלו מהרכבת למחנה צפו בהן גרמניות עם סלי קניות, "באדישות מסוקרנת או בסקרנות אדישה", ושמאז ייחלה שלא להגיע לעולם למצב זה, לצפות בעוול הנגרם לזולת מעמדה מרוחקת ומנוכרת. "להיות בת לקומוניסטים בשנות ה-60 בתל-אביב זה להיות די שנוא", אומרת בתה של חנה הס, שזוכרת את השירים והסיפורים, הכנת הכרזות וההפגנות הקומוניסטיות של האחד במאי, פעם. "גם אני, באיזשהו מקום, מרגישה פליטה ויש לי בעיה עם מה שאני קוראת 'הזמניות הקבועה'", היא אומרת, מה שמסביר, אולי, משהו.
    הסרט של הבמאית יפעת קידר, עם השם הדו-משמעי והנכון כל כך - "לאן את נוסעת?", הוא אחד מסרטי התעודה הטובים ביותר שהוקרנו באחרונה בטלוויזיה, בהיותו כל כך ישראלי ומחובר למציאות המשובשת שלנו; באנטגוניזם שלו; בדמות המרכזית, הישראלית-מאד ומלחמתה הפרטית והדוגמטית בישראליות המעוותת, האלימה והמתנשאת של הכיבוש. בשאלות שהוא מציג לכולנו ולאנטי-גיבורה האמיצה שלו, מבלי לשפוט אותנו או אותה. וגם בתגובות הכה-ישראליות, הצפויות לאחר הקרנתו – זעם, עלבון, הזדהות, מבוכה. שהרי לכולנו לא ברור לאן אנחנו נוסעים עכשיו.

    "לאן את נוסעת", הערב (שני), 21:30, ערוץ 8

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים