שבעת חטאי ההיי-טק

ערב יום הכיפורים הוא זמן טוב להפניית מבט ביקורתית אל עבר חטאי העבר, ולהפקת לקחים. אולי יש מקום אפילו לבקשת סליחה. לפני כ-10 ימים פורסם, כי לא פחות מ-4 מיליארד דולר התאיידו משוויין של חברות הסטארט-אפ הישראליות שנותרו עדיין בחיים. שלא לדבר על עשרות רבות של חברות היי-טק, שהתאיידו בקול דממה דקה, על הפיטורים הנרחבים ועל ההפסדים הגדולים.

עלעול במוספים הכלכליים של השנתיים האחרונות מביא אותנו למסקנה, כי להתרסקות הכואבת והקשה הזו, שסיימה שנתיים של אופוריה מטורפת והזויה, חברו לפחות שבעה חטאים. ואלה הם: חמדנות, יהירות, רדיפת-בצע, אטימות, דורסנות, עוורון וכסילות. צריך להודות ולנפנף בהם, כדי שלא לחטוא בהם בפעם הבאה.

1. חמדנות. אם הוא יכול אז גם אני יכול

בחטא החמדנות חטאו כמעט כולם: מצעירים חסרי השכלה וידע טכנולוגי, שרצו ונחפזו להקים חברות סטארט-אפ בלי להבין דבר בהיי-טק, בתוכן או באינטרנט - ועד למנהלי קרנות הון-סיכון, שהזדרזו להשקיע בכל סטארט-אפ נידח עם רעיון הזוי. חמדנים במיוחד הם אותם צעירים ישראלים, שבעיצומה של בהלת הדוט.קום הצליחו לשכנע הורים קשישים ממעמד בינוני ומטה, להשקיע את כל כספי הפנסיה שלהם בסטארט-אפ של הבן.

לחמדנות כאן לא היו גבולות, והיה זה גילוי עצוב במיוחד של הישראלי המכוער, המזיע, הלהוט שרצה גם הוא להיות יוסי ורדי, או לפחות אריק ורדי.

למעשה, גם הכהן הגדול של ההיי-טק הישראלי, יוסי ורדי, חטא בחטא החמדנות. הוא השקיע כסף, זמן ומאמץ בחברת אר-יו-שור, גם כאשר היה ברור כבר שהחברה המתחרה, דיל-טיים מנתניה, מצליחה הרבה יותר. ורדי חטא כאן גם ביהירות, מאחר שהוא ידע כי ידידו הטוב, סטיב קייס, מנכל אמריקה און ליין, ששמע על החברה של ורדי, השקיע בחברה המתחרה. השנה נודע על סגירתה של אר-יו-שור.

בחטא החמדנות חטאו למעשה רוב הישראלים שהיו קשורים בעסקי האינטרנט, אותו דוט.קום מפורסם, וחלק גדול מבין הישראלים שעסקו בהיי-טק, כלומר בטכנולוגיה ממש ולא בהזיות-תוכן מיותרות.

רוצים דוגמה? באחרונה פורסם, כי המפרק הזמני של חברת טנדו תקשורת וטלפוניה, עוד גיורא רובננקו, ביקש מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב לאשר לו לקבל ייעוץ משפטי בארהב לצורך תפיסת הנכסים והמסמכים השייכים לחברה. מדובר, בין השאר, בכ-4-3 מיליון דולר, המוחזקים בבנקים בארה"ב בחשבונה של החברה האם, טנדו קואופריישן. לטענתו, כשלושה חודשים לפני מינוי כונס הנכסים לחברה, נותרו בחשבונות הבנק של החברה-האם בארה"ב כ-4 מיליון דולר. ומדובר, כאמור, בחברה שמנהליה ידעו שהיא מדממת כסף, ולמרות הכל, על פי הטענה, המשיכו במסע הקניות המואץ שלהם, בלי כל נקיפות מצפון.

אגב, חמדנות היא לא בהכרח לכסף. החמדנות הישראלית בהיי-טק היתה מהסוג של לעשות מכה, להראות להם, אם איזה אריק ורדי בלי תעודת בגרות יכול - אז בטח שגם אני. זו היתה חמדנות לכוח, חמדנות להשפעה, להערכה על חוכמה או ברק, וגם חמדנות לכסף.

2. רדיפת-בצע. על סושי, שיאצו ואופציות

רדיפת בצע היא מקרה פרטי של חמדנות. זהו כנראה אחד החטאים הקדומים ביותר, ובצורתה הישראלית, הלא מעודנת, הגלויה והבוטה, היא מכוערת במיוחד.

עובדי ההיי-טק חטאו ברדיפת בצע כששיחקו את האישה הקשה להשגה, עם שלל התנאים המטורפים שביקשו, או יותר נכון דרשו, באדישות אטומה. הם דרשו וקיבלו אופציות, משכורות עתק, ורכב צמוד. הם תבעו וקיבלו נופשים בחול, טיפולי שיאצו וארוחות סושי. היום חלקם מובטלים.

הנה, רק לפני שנה הציעה חברת טאואר סמיקונדוקטור פרס של 10,000 דולר לכל עובד, שיגייס לשורותיה מהנדס חדש. חברת וינד-ריבר הציעה ג'יפ לכל מי שיסכים לקבל הצעת עבודה. קומברס שיגרה עובדים מצטיינים לטיול בהרי ההימאליה, חברת מלם מערכות העניקה טיסה הלוך-חזור לאוסטרליה עם כרטיסים לאולימפיאדה לעובד שזכה בתחרות חבר מביא חבר. חברות היי-טק העניקו לעובדים שלהם שירותי כביסה ופיתוח התמונות, שיעורי אירובי, טיפולי שיאצו, נופשים בחול, גיבוש בחיק הטבע - בעיקר על-חשבון המשקיעים התמימים.

אי.סי.איי, פעם הסמל המובהק והיפה של תעשיית ההיי-טק הישראלית, סימלה את תחילת עידן ההתפכחות. הפיטורים המסיביים בחברה גרמו לאפקט דומינו: מיד אחרי אי.סי.איי הגיע תורן של חברות הדוט.קום, שעשרות מהן נסגרו או הצטמצמו. אחריהן באו הסטארט-אפים הטכנולוגיים, ואז הגיע תורם של הגדולים. חברות גדולות ובהן נייס, קומברס ואמדוקס הצטרפו למעגל הצמצומים והפיטורים. אבל מבחינה סמלית, כרומטיס היתה השיא. החברה, שנמכרה לפני שנה במיליארדי דולרים לענק התקשורת האמריקני לוסנט, סגרה את שעריה ופיטרה את כל העובדים.

מבחינה מספרית, בהשוואה בין אוגוסט 2000 לאוגוסט האחרון, מדובר בירידה בביקוש לעובדים בשיעור מבהיל של 72%, כאשר עיקר הירידה בביקוש היא למקצוע הכי בסיסי בהיי-טק - תיכנות.

ברדיפת הבצע חטאנו גם אתה ואני, האנשים שמוספי הכלכלה מכנים אותם המשקיע הקטן". המשקיע הקטן הוא יצור משונה: לעתים הוא נחשב חכם, כזה שיש לו שכל ישר ותבונה בסיסית של מה טוב או במה כדאי להשקיע. לעתים הוא דווקא פרט שולי ומטופש במיוחד בתוך עדר חסר-בינה. כזה היה המצב בשנים 98' עד 2000, שנתיים שבהן כל מנגב חומוס ממוצע חשב שהוא מבין בחברות עתירות טכנולוגיה.

בתקופת הבהלה לזהב יכול היה כל אחד לשמוע איך כסיל טכנולוגי מצוי, למשל סוחר שטיחים או יבואן של פיליפינים ותאילנדים אומר: "שמע, החברה הכי חמה היום בנאסדא"ק היא קוואלקום. יש להם ביד טכנולוגיה מדהימה לסלולר, וכדאי לשים שם כמה אלפיות". אלפיה, אגב, זה כינוי ל-10,000 דולר, ואני אישית מכיר כמה אנשים, אותם משקיעים קטנים, שהפסידו 80 ו-120 אלף דולר מעודף הבנה טכנולוגית.

קראו למשקיעים האלה כסף טיפש, רבים מהם גם מימנו חברות סטארט-אפ נטולות תוכן ועשירות בפנטזיה. אבל גם המשקיעים הקטנים יותר, שהפנו לבורסות המשתוללות כספים שהושגו בדי עמל לקו בתאוות הבצע. הם אלה שהאיצו את הבורסות מעידן השוורים לעידן החזירים, שבו ניטל הקשר בין מחיר המניות לערכן הכלכלי של החברות.

3. יהירות. כדאי לשים שם כמה אלפיות

אנשי הדוט.קום וההיי-טק הישראלים חטאו גם בחטא היהירות. מי זוכר שרק לפני שנה פנו ראשי ענף ההיי-טק לממשלה בבקשה בהולה לאשר יבוא של 10,000 עובדי מחשבים זרים לישראל. המחסור בעובדי היי-טק מיומנים, הזהירו עסקני ההיי-טק, כל מיני גברים נפוחים מחשיבות עצמית, מגיע להיקפים שעשויים למוטט את הענף. הבקשה, השבח לאל, לא אושרה. עברו 12 חודשים ומה קרה? פוטרו כ-8,000 עובדי היי-טק ישראלים.

ואיזה צעקות הם צעקו, אותם עסקני היי-טק לפני שנה, ואיך הם הפעילו לחץ עצום על הממשלה ואת כל כוח המשקל הכלכלי שלהם. ראשי תאגיד מוטורולה, אלישע ינאי וחנן אכסף, היו פעילים בכל שדולה קיימת או דמיונית, כדי לספר לממשלה עד כמה היא כסילה ועד כמה כל ילד צריך ללמוד היי-טק - ובינתיים, עד שזה יקרה, צריך לאשר יבוא עובדים זרים. במיתולוגיה היוונית חטא היהירות, ההיבריס, נחשב לחטא הכבד ביותר, ונענשים עליו בכל החומרה.

4. אטימות. מה, צריך לשלם על המיליארדים מס?

אטימות היא אחד החטאים שבישראל זוכים לסלחנות. זו מין תכונה ישראלית מאוד, שריד עיקש של הגבריות הרדודה והפתטית של שנות ה-70, זו הבוטחת בעצמה, המנותקת מהחברה ונעדרת כל מצפון חברתי. תקופת הבהלה לזהב הולידה ענף שלם של תכנוני מס, שכל מטרתם הוא לשלם כמה שפחות מס הכנסה על רווחי העתק שצברו האנשים שהצליחו להתעשר כתוצאה מאותה בהלה. מבחינתם, מס הכנסה נועד לשכירים עמלים מהמעמד הבינוני, שמשתכרים 8,000 שקל ברוטו בחודש. אבל הם, עם רווחים של עשרות ומאות מיליונים, צריכים להיות פטורים. אראל מרגלית, מייסד ומנכל של קרן הון-הסיכון JVP, שגייסה לאחרונה 350 מיליון דולר, הבן יקיר של תעשיית הון-הסיכון, הוא אחד המייצגים הבולטים של התכונה הזו.

אחרי עסקת המכירה של כרומטיס ללוסנט, אחרי שפתאום התברר לכמה ישראלים עשירים מאוד כי צריך לשלם עליה מס, כמו כל אזרח אחר בישראל, התגולל מרגלית על שלטונות המס ואמר כי הם הורסים את התעשייה.

אחר-כך הוא איים לתבוע את לוסנט, ואחר-כך התברר, כי הוא לא דאג לבטח את מניותיו בחברה והפסיד בשל כך כחצי מיליארד דולר. באחרונה קם ונסע לניו-יורק, עדיין שומר על ארשת פנים של נביא זעם.

5. עוורון. כרומטיס הולכת לעשות מיליארדים

הניתוק והאטימות באים בדרך-כלל בצירוף עם החטא החמישי - עוורון. זה חטא שמופיע אצל קומץ אנשים המגייסים כסף בעולם, לוקחים דמי ניהול מופקעים, ומשקיעים - לא תמיד בתבונה - בחברות היי-טק ישראליות. אהרון מנקובסקי, לשעבר מקרן הון-הסיכון אקליפטוס, וכיום מנהל-שותף בקרן פיטנגו (לשעבר, פולריס), הוא אדם חביב. אבל בדומה לעמיתיו, מנהלי קרנות ההון סיכון, גם הוא לקה בעוורון:

כרומטיס היא חברה של הכלכלה החדשה, והיא נמדדת בערכים של הכלכלה הישנה, אמר מנקובסקי לפני שנה. לכרומטיס יש פוטנציאל שוק של מיליארדי דולרים, ועכשיו, בעקבות העיסקה, היא יכולה להשתלט על 50% מהשוק. מחר בבוקר, כל הארמדה של אנשי המכירות של לוסנט, יוצאת ומתחילה למכור את 'מטרופוליס' (מוצר הדגל של כרומטיס).

אלה היו דבריו לפני שנה. הוא לא רק חזה שכרומטיס הולכת לעשות מיליארדים, אלא גם טען שצריך לשלם פחות מס ואולי רצוי שלא לשלם בכלל. לא חלפה אלא שנה וקצת, וכרומטיס נסגרה וכל עובדיה פוטרו. הלקוחות הבודדים, שאצלם הותקן המוצר של כרומטיס, גילו אי שביעות רצון וביקשו להחזיר את המערכת לשולחיה.

מרגלית ומנקובסקי חושבים ודאי גם עכשיו, כי האשמה היא בלקוחות, בממשלת ישראל, ברשויות המס. רבים הם האשמים, מן הסתם, רק לא פרי הביאושים של ההשקעה שלהם.

6. שחיתות. קנו את החברה הזו, אני מושקע בה

השחיתות היא תולדה של קוצר-הרוח, של השאיפה לסיפוקים מיידיים, ושל חוסר המשמעת המולד והנרכש. אבל בעניין זה האמריקנים מובילים על הישראלים. ובעניין זה בלטו במיוחד האנליסטים של בתי ההשקעות האמריקנים.

אנליסט בבנק השקעות אמריקני יכול להמליץ על חברה, בה יש לו או לאירגון שמעסיק אותו אינטרס כלכלי ברור. לאורך כל תקופת הבהלה לזהב הם עשו את זה ממש בלי בעיות ובלי נקיפות מצפון. הטובים והגדולים שבבנקי ההשקעה בארהב, מעסיקים אנליסטים רק בתנאי אחד: שהם יס-מנים, אומרי הן לחברות שהן חלק מתיק ההשקעות של החברה עצמה.

אגב, גם מקצוע העיתונות בארה"ב הרבה פחות אתי מאשר בישראל. מאחר שרוב העיתונאים מועסקים בארה"ב על בסיס של חוזה אישי מסויג בזמן, מותר לעיתונאי לעסוק בהשקעות פרטיות גם בתחום הסיקור שלו, ומותר לו למכור את סיפוריו לכל מגזין או עיתון נוסף, או אף להיות מעורב עסקית בחברות עליהן הוא כותב. התוצאה: פלחי שוק שלמים שמתנהלים בכוחנות יתרה, בלי שמורא העיתונות מרחף מעל בעלי החברות והמשקיעים בתחום.

7. כסילות. התקשורת אשמה

כאן אני רוצה לעצור ולקטלג את עצמי ואת הקולגות שלי תחת המחלקה הלא-מחמיאה הזו. התקשורת, הכתובה, האלקטרונית והאינטרנטית, אשמה ביצירת נופך כמעט דתי, להיי-טק ולדוט.קום. אנחנו הפצנו את בשורת-הכזב - לא מתוך שחיתות אלא סתם מתוך כסילות - ולפיה כולנו נהיה עשירים אם נפתח חברת דוט.קום. אנחנו האדרנו את העושר החדש של הכלכלה החדשה, ואנשים קנו את דברי ההבל ההם. התוצאה היתה אחת משתיים: או שהם גם רצו לפתוח חברת דוט.קום מיותרת, או שהם סתם הפכו מתוסכלים בגלל שלא עשו את זה.

בראיון ל"גלובס" תקף באחרונה עיתונאי כלכלי ותיק, אנדרו לקי, בעל טור מוביל בשיקגו טריביון, המשמש גם כמרצה לעיתונאות באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, את עיתונאים. אחרי התפוצצות בועת הטכנולוגיה, שכחו העיתונאים להצביע גם על עצמם כאשמים. הרבה מהעיתונאים הכלכליים בכל העולם קנו את הטענה, שסיפור האינטרנט הוא משהו שונה לחלוטין. העיתונאים אשמים בכך, שנקלעו לתוך ה"הייפ" ואווירת ההגזמה. הם לא עשו זאת מתוך רצון להטעות מישהו, אלא מתוך רצון להאמין.

הבעיה היא שאנחנו עושים יותר נזק מהציבור הרחב. אנשים בוטחים בנו, ומניחים שאנו קשוחים יותר ובודקים דברים בזהירות. יש בוול-סטריט אימרה, לפיה "עצים לא גדלים עד לשמים". אני חושב שאנשים חשבו, שזה המקרה שבו העצים יגדלו עד לשחקים. היינו נאיביים להאמין, שהאינטרנט ישנה הכול, ולכן אנחנו צריכים להשעות את כל האמונות הרגילות. אדם משעמם, שנעשה מנכ"ל של חברה והפך מולטימיליונר, נעשה בעינינו פתאום מאוד מעניין, למרות שהוא נותר בדיוק אותו אדם משעמם, אמר לקי.

ואי-אפשר שלא להסכים איתו, ואשמים בכך בעיקר המדורים הכלכליים של העיתונים היומיים, שהפכו להיות מוספי שוק ההון ושוק ההיי-טק. היום מצטמקים ונעלמים כל המוספים והעיתונים שחגגו את בשורת הכלכלה החדשה. כך שגם העיתונאים באים על עונשם.