שלום לבינוניות

עד לא מזמן, היו האלבומים של מדונה המוצר הכי פחות עקרוני שלה. מאז הסתפחה לחיינו לפני כמה מאות שנות-אור, כמו-בתולה מפורסגת עם בלונד חד-משמעי וקול ששאף להיות מיני-מאוס, ניפקה מדונה פופ בינוני במקרה הטוב. שורת האלבומים שזרעה בדרכה היו עננים לבנים-אפורים במשקל נוצה עם תאריך תפוגה מהיר, מהסוג שנראה מיותר לחלוטין על המדף עד חצי שנה לאחר היציאה. ככל שזה נגע לי כצרכן מוסיקה, מדונה הייתה ראויה להתעלמות ג'נטלמנית.

מיקרוסופט

לא שזה היה אפשרי; אם חייתם בעולם המערבי בשני העשורים האחרונים, יכולתם לעשות הכל מלבד להתעלם ממדונה. היה משהו בלתי פורפורציונלי כל כך בין חוסר חשיבותה של תופעת מדונה המוסיקלית לבין רמת תשומת-הלב שנדרשת, כמעט בכוח, להקדיש לאשה הבלתי פוסקת, עד שגם אם אפשר היה לדחות על הסף את הטענות התכופות לגבי יכולתה להמציא את עצמה מחדש, להכתיב אופנה וכל הג'אז סוג ב' הזה, אי אפשר היה להתעלם ממנה כגאון שיווקי. ככזו, המוצר העקרוני ביותר של מדונה היה החומר למחשבה שסיפקה. מה יש להגיד על עולם המאוהב במי שמנפיקה מוצרים בינוניים ומטה בתחום עיסוקה (ובמקרה של קולנוע, זה היה אפילו פחות מזה), מוכרת סקס-אפיל באופן קמעונאי וחסר תיחכום ומצליחה להימלט עם זה? והאם זה קשור איכשהו למקרה מיקרוסופט – עוד בינוניות כרונית שכבשה את העולם? והאם, בסופו של דבר, בינוניות אמיתית היא המפתח להצלחה אמיתית? כי אם כן, מה איתי?

קרן שמש מאוחרת

בתשובה לחלק מהשאלות, מדונה התבגרה והתחלף לה הקול. “Ray of Light", האלבום הקודם, היה הדבר הבלתי צפוי ביותר; בגיל 40, ובשלב בו נדמה היה כי כל פעם נוספת בה תמציא את עצמה מחדש תהיה פעם אחת יותר מדי, שיחררה הבתולה הלא קדושה את אחד מאלבומי הפופ המושלמים האלה – מוצר שחותך דרך כל שכבות המכנה המשותף, עונה כמעט לכל צורך, מציב בזהירות סידרה של שירים מוצלחים זה לצד זה ומטופל הפקתית באופן שלא יביך גם את מי שיצאו לפנות-בוקר ממועדון ניו יורקי. הצליל של האלבום ההוא היה מרגש באותה מידה שהיה עכשווי, ואם דמיינתי חזק מספיק, פה ושם, יכולתי לשמוע – אל תהרגו אותי – אפילו הידהודים רחוקים לג'וני מיטשל ישנה. תוסיפו את התחלפות הקול המדונאי המצופצף במשהו נשי, רך ועמוק יותר ותבינו מדוע היה “Ray of Light" הפעם הראשונה מזה שנים בה אפשר היה ממש לפתח כלפיה חיבה.

“Music”, המוצר החדש, נחת אצלי ללא שום ציפיות מוקדמות. לצפות ממדונה "להתפתח" מדיסק לדיסק הוא בערך כמו להציב דרישה דומה מיזהר כהן. אבל “Music” עושה את הבלתי אפשרי; הוא טוב כמעט כמו הקודם, וברגעים מסוימים יותר. לפני הכל, יש כאן שורה עצומה כל כך של להיטים פוטנציאליים מצוינים, עד שאני מעז לומר שמאז “Thriller” המייקל ג'קסוני לא נראה מוצר פופ המסוגל להפוך, פשוט כולו, לסינגלים מעפילי מצעדים. לקח קצת זמן להסתגל ל"מיוזיק", הסינגל הפותח, ואני מציע להפסיק את המאמצים האלה מיד עם הגעת הדיסק המלא; "מיוזיק" היא אולי הרצועה החלשה בו, וזו שמיד אחריה לא משפרת בהרבה את המצב. אבל החל מ- “Runaway Lover”, השלישי בתור – אמבטיית קצב מוקצפת – האלבום הוא טור דה-פורס. “I Deserve It" הוא בלדה מהסוג שמדונה לא ניפקה מאז “Live to Tell”, ו- "”Amazing אחריו הוא דבק מדונאי שאם ייצא לרדיו לא ניתן יהיה להיפטר ממנו לשניה, מונח על הסאונד האלגנטי של “Beautiful Stranger”, התרומה המצוינת שלה לאוסטין פאוארס האחרון. “Nobody’s Perfect” מעצבן במקצת עם הקול המסונתז א-לה “Believe” של שר, אבל השיר עצמו ראוי.

יד ביד עם מדונה

ככל שהאלבום מתכנס אל סופו, זה הולך ומשתפר. “Paradise” הוא הירהור מלנכולי אלקטרוני בלילה פריסאי אפל, כולל הלחישות בצרפתית שוטפת – מסוג הרצועות שמעיפות אותך למקום הבלתי צפוי ביותר ומניחות אותך, במקרה הזה, באמצע השחור-לבן של סוף שנות השישים בפריז, קורא לה-מונד עם סרז' גינסברג. בכלל, עם כל האלרגיה המוצדקת לטכנו הצרפתי, האופן בו לוקח מירווייס, המפיק הצרפתי של האלבום (לצד וויליאם אורביט הצודק תמיד) את מדונה ביד ומראה לה, בדרכה שלה, את נופי המועדנות הפריזאית הנוכחית לא יכולה שלא להלהיב. “Gone”, רצועה אחת לפני הסוף, הוא עוד בלדה מושלמת שמוכרחה לראות רדיו דחוף, וגומרים עם "אמריקן פאי", הטיפול הסופר-אינטיליגנטי של אורביט ומדונה בחבית חומר הנפץ הבלתי נגועה עד היום של דון מקלין.

"Music" הוא סוכריית פופ שקשה לעמוד בפניה. חבל שאין כאן פתיחה מהדהדת נוסח “Frozen” מהאלבום הקודם, אבל אם נותנים ל- “Music” זמן (קצר), הוא מוכיח את עצמו במידה דומה. אפשר להמשיך לפהק מול מדונה התופעה – אני לא יכול להשתעמם יותר לנוכח מעלליה הלא-חשובים בממלכה המאוחדת, סיכויי נישואיה לגיא ריצ'י והסרט האחרון והמיותר כל כך שלה – אבל אולי לראשונה, מדונה מסוגלת לפצות על הכל עם המוצר הראשון שלה, המוסיקה. עד לא מזמן, המצב היה הפוך, כלומר הרכילות והשיווק הערמומי פיצו על המוסיקה. את "Music" אני עוד עשוי להשמיע בבית על דעת עצמי, ומבלי שאתבקש. מפחיד מה שהזמן יכול לעשות.