כפרה ללא הפסקה

ספרים, וידאו, די.וי.די, ודיסקים, מה לא עושים כדי להעביר את הצום המתיש ביום הכיפורים. ואם כבר מוזיקה, רצוי להיעזר ביצירות ארוכות ומורכבות, שיעבירו מהר יותר את השעות, אלבומים של חשבון נפש וקופסאות מהודרות של אמנים. זה הזמן לצלוח את כל הקופסאות שהצטברו. אז נתחיל במנה הראשונה - עשרת היצירות הארוכות האולטימטיביות להעביר איתן את יום הסליחות:

1. "אייירון בטרפליי" - "In-A-Gadda-Da-Vida"

איירון בטרפליי היתה אחת מלהקות הפסיכדליה הכי כבדות של סוף שנות השישים. הם היו מכוערים ומגעילים, וידועים לשמצה בהרגלים הנרקוטיים שלהם. הם הרעישו בצורה גרוטסקית, אבל באופן לא ברור זכו להשמעות רדיופוניות יפות. מבריקים ממש הם מעולם לא היו - המבקר לסטר בנגס כתב פעם שהאזנה לאלבומיהם מנוגנים לאחור נשמעת זהה למקור. בכל מקרה, "In-A-Gadda-Da-Vida" היה אחד הקטעים הראשונים שלהם, זה שאפיין אותם. הוא נמשך 17:05 דקות, לא פחות. הצום ייראה לכם קל לאחר שתאזינו להם.

2. ג'ימי הנדריקס – "Voodoo Chile"

להנדריקס היו הרבה בלוזים, אבל וודו צ'יילד, שכלול ב"אלקטרי ליידי לנד", כמו שאמר אירק ברדון מהאנימלס, הפגיש את הדלתא-מיסיסיפי עם המאדים. 15:05 דקות של כישוף וסמים, כשלצידו של הנדריקס מנגנים סטיבי וינווד בקלידים וג'ק קאסידי מה"ג'פרסון איירפליינס" בבס.

3. פינק פלויד – "Atom Heart Mother"

אני מודה ששנים הייתי מחובר לצד השני של התקליט, לשירים האקוסטיים המלנכוליים ולצניעות הכל כך לא אופיינית ללהקה הזו. אולם היצירה של צד א' הנושאת את שם האלבום נמשכת 23:44 דקות, משלבת תזמורת סימפונית שלמה והכי הרבה יומרה שיש, אם כי העטיפה תגרום לכם סבל בל ישוער.

4. פינק פלויד – "Echoes"

"Meddle" הוא אחד האלבומים היותר טובים של פינק פלויד. "Echoes", הרצועה שמילאה את הצד השני, היתה מופלאה מאז ומעולם. עם אחד הלחנים הכי גדולים שלהם, והשירה היפהפיה של דייויד גילמור, האופוס הזה שנמשך 23:27 דקות, עובר במהירות האור, מה גם שניתן לחזות בו בווידאו שלהם בפומפיי, מקום שמעביר תיאבון בצורה מעוררת השתאות.

5. אמרסון לייק אנד פאלמר – "Tarkus Medley: Eruption/Stones of Years"

בגלל סינטיסייזר המוג וגם בגלל שהיצירה הזו אורכת 20:40 דקות. היא גם היצירה הראשונה המשמעותית שלהם, זו שפרצה להם את הדרך לכוכבות-על, ולאחר שהאזנתי לה שוב לפני שבועיים נותרתי מלא תהיות - אין לי מושג מדוע מישהו, מתישהו, באמת אהב את זה, אבל אנשים מספרים שבשעת צום היא נשמעת הרבה יותר טוב.

6. פרנק זאפה – "The Tortures Never Stop"

לא ממש תפור על יום כיפור. 9:45 דקות של גניחות, אנחות ואורגזמות אינסופיות, רוויי סולואי גיטרה סקסיים, מהטובים שהיו לזאפה מעולם. הרצועה הזו לקוחה מהאלבום "Zoot Allures", יצירה כמעט מופתית מייסודו של האנרכיסט הגאון, שגם מצולם על העטיפה בשיא כיעורו עם חבורת הנגנים המטמטמת שלו. הרצועה הנ"ל תציג בפניכם שאלות מוסר אקוטיות ורלוונטיות.

7. לד זפלין – "Dazed And Confused"

לא הגרסה המקורית מלד זפלין 1, אלא גרסת ההופעת החיה מ"המנגינה לעולם נשארת". 26:53 דקות של ריף גיטרת בלוז פשוט שמתפתח לתצוגה נדירה של פירוטכניקה, מצ'ואיזם ועוצמה. פייג' מנגן גיטרה עם הקשת של הכינור ופלנט פולט את ה"הו-יה" שלו אחת לדקה וחצי. הסרט, בו הח"מ צפה לפני חצי שנה, נראה עכשיו מצחיק, אבל המוזיקה עדיין מרשימה, וכנראה תהיה כך לעד.

8. ג'נסיס - "Musical Box"

כולם, פחות או יותר, נעולים על "מוכרים את אנגליה" ועל "פוקסטרוט", אבל לי יש חולשה לא מובנת ל"נרסרי קריים", למרות שהוא רחוק מלהיות אלבום ממש גדול. "מיוזיקל בוקס" היה תמיד קטע פרוגרסיב מעולה שנמשך יותר מעשר דקות וישמש כאגדת הילדים הכי טובה שתזכו לשמוע ביום הסליחות הגדול.

9. סגול כהה – "Child in Time"

אני לא יודע מה לגבי תל-אביב, אבל בירושלים "סגול כהה" היו ממש ענקיים. היתה תקופה, לפני 20 שנה בערך, שהצלילים של הבלדה הזו, המאוסה להדהים, היו עולים מכל בית בו חי גיטריסט שמכבד את עצמו, שניסה אנושות ללמוד את הסולו הדגול שבשיר. 12:18 דקות הוא נמשך באלבום "Made In Japan", שהוכיח לכולם בפעם המי-יודע-כמה באיזו רמת גיוון ומתח ניגנה החבורה האנגלית המרעישה.

10. יס – “Close to The Edge"

אם כבר יס, אז האלבום "Close to the Edge", עם היצירה הנושאת את שם האלבום ואורכת 18:50 דקות, הוא אחת מהיותר טובות שלהם. ריק וייקמאן מצטיין על המוג, סטיב האו נמצא בשיאו וג'ון סקווייר מוביל את כל הסיפור עם הבס האלמותי שלו. פומפוזי, מנופח, דינוזאורי להפליא, אבל אחד עם לב של זהב.

ונעבור למנה העיקרית:

אלבומים שמוקדשים לחשבון נפש מורכב וחושפני, חלקם נחשבים עד היום לאלבומי מופת, מהגדולים בתולדות המוזיקה הפופולרית:

1. ג'ון לנון – "Plastic Ono Band"

"כולם התלבשו, אבל שום דבר לא באמת השתנה", הספיד ג'ון לנון את הסיקסטיז ואת המהפכה התרבותית שנלוותה לעשור המופלא ההוא. רגע אחרי פירוק הביטלס, ולאחר טיפול פסיכולוגי של פריימל סקרים עם ד"ר וולטר ג'אנוב, עושה לנון חשבון נפש עם התהילה של להקתו, ילדותו השסועה, אביו ואמו שזנחוהו, משבר האמון ברעיון קהילת הנוער, באופנות הסמי-דתיות של הסיקסטיז ובמעמדו כגיבור מעמד הפועלים. גם היום, 31 שנה אחרי, הצרחות שלו, "אמא אל תלכי, אבא בוא הביתה", מרגשות. ובקשר ליום כיפור נותרתי עם שאלה אחת לגביו: האם הוא באמת ביקש סליחה מפול מקרטני על "איך אתה ישן" המשמיץ?.

2. סליי והמשפחה סטון – "There's a Riot Going On"

בסוף שנות השישים, האמין סליי סטון בשילוב של רוקנרול וסול כהיתוך שיכול לחצות גבולות של גזע, מין וגיל. הוא האמין שכל אחד יכול להיות כוכב, ושאת כולם הוא יוכל לקחת איתו למעלה. למרות החזון האוטופי, התבסס ניקסון בשלטון וגילה בפני כולם את המציאות קשת היום בגטאות של השחורים, בעיקר עם התבססות ההרואין והמשך התבוסה בוויטנאם. סליי, שבמקביל מתחיל לאבד את יציבותו הנפשית, עונה למשבר האמון באלבום מפחיד, רווי אימה, נטול כל אופטימיות, שמספיד את התקופה. חשבון הנפש הנוקב היה גם ההספד האישי שלו.

3. מארווין גיי – "What’s Going On"

עדין יותר מסלי, פחות חלוצי, אבל מרגש במיוחד. האלבום הזה יצא באותה שנה של "Riot", והוא עוקב אחר ההגות של סליי ופונה אל הליבה של הקהילה השחורה. הפעם חשבון הנפש מכפר, במשמעויותיו החבויות, על עוונות של הכוכב, ששם לב לקשיי החברה מאוחר מדי. ברי גורדי, הצי'ף של מוטאון, התנגד להוצאת התקליט הזה, שבדיעבד הפך את גיי מאמן מצליח של החברה לכוכב-על, ולאמן הראשון שזכה לשליטה יצירתית מלאה בפס היצור היעיל.

4. שלום חנוך – חתונה לבנה

אחרי הגירושין מליהי, עשור אחרי הכישלון בלונדון, ואחרי סיבוב ההופעות הבעייתי-אך-מצליח לצד אריק איינשטיין, כותב חנוך את אלבומו הכבד והקשה ביותר, בו הוא עוסק בהצלחה, כסף, גירושין, הפירוק המשפחתי ובמהות חייו של כוכב פופ בעולם שהוא לא יותר מתעתוע חולף.

5. נירוונה – "In Utero"

זעם הנעורים השתלם היטב לפאנקיסט הקנאי, ואחרי עשרה מיליון עותקים שנמכרו מ"נוורמיינד", הגיע הזמן לשלם על ה"בגידה הגדולה", זמן לכפרה על "המכירה העצמית". אם "נוורמיינד" היה הסקס פיסטולס פוגשים את לד זפלין עם תבלינים ביטלסיים וקרידנסיים, אז "בתוך הרחם" הוא שעה שלמה של "תרנגול הודו קר" ו"הלטר סקלטר" משוחים בגראנג', ללא רגע אחד של ישועה, ועם הרבה התנצלויות.

ונסיים בקינוח:

שתי קופסאות חדשות יצאו לאור בחודשים האחרונים: האחת של סימון וגרפינקל והשניה של מאיר אריאל. שתיהן מתאימות ליום הסליחות.

סיימון וגרפונקל - The Columbia Studio Recordings, 1964-1970

פול סיימון נחשב, לצד בוב דילן ולו ריד, לאחד משלושת הכותבים האמריקנים הגדולים בחמישים השנה האחרונות. ובכן, היו לו רגעים רבים מופלאים, אבל גם הרבה רגעים מיותרים של מוזיקה עדינה באופן מופרז ונטולת כל אירוניה עצמית. מסחרית, הצמד מכר בסיקסטיז יותר אלבומים מדילן ומהרולינג סטונס. הקופסה החדשה - The Columbia Studio Recordings, 1964-1970 - כוללת את חמשת אלבומי האולפן של הצמד, מלווה בחוברת מפורטת עם הסברים יפים של העיתונאי הוותיק באד סקופה ובונוסים לרוב (רובם לא מוצלחים), אם כי הקופסה לא נוחה לתפעול, והדיסקים נעטפו בעטיפות קרטון שיתקשו להחזיק מעמד לאורך השנים.

בכל מקרה, יש שם את כל השירים הגדולים של סיימון וגרפונקל: החל בגרסה האקוסטית של "The Sounds of Silences”", דרך "Scarborough Fair/Canticle" האנגלי והעדין ועד "גשר על מים סוערים" המופלא. אבל יותר מכל, "The only Living Boy In New-York" האדיר, שהוא, ולא רק על רקע הטרגדיה שפקדה את העיר, ללא ספק השיר הטוב ביותר של הצמד, שמאומה לא נגרע מכוחו גם אחרי שלושים שנה. יש גם שירים רבים שלא שרדו בזמן, אבל הרוב, איך לא, חיובי בהחלט.

מאיר אריאל - האוסף (מדיה דיירקט)

לגבי הקופסה של מאיר אריאל: מה יכול להיות טוב יותר משיריו של המתחבט הנצחי. אחרון הביטניקים הישראלי? חוזר בתשובה נחבא אל הכלים, גזען בשעת צרה, הומניסט גדול, נואף בלתי-נלאה - את הכל, אבל הכל, תמצאו בקופסה החדשה שהוציאה חברת מדיה דיירקט. חשבון הנפש של אריאל נמתח לאורך קריירה שלמה.