מבחן מיניוואנים - העם רוצה מיניוואן

זה היה בסוף 83'. עולם הרכב האמריקאי נחשף לראשונה לזן מכוניות חדש, שהתיימר לשלב את המיטב בעולמות שונים. מחד הוא הציע מרחב רב בגוף ואן מגודל, שעבר שינויים והתאמות כדי לייצר סביבת נוסעים עשירה באבזור ופינוק, ומאידך יכולת דינמית של (כמעט) מכונית נוסעים.

למכונית הזו קראו "מיניוואן", למרות שהגודל הפיזי היה עדיין במידות אקסטרה לארג'. ההתלהבות היתה לקונסנזוס. העיתונות המוטורית נשאה שירי הלל למבנה החד-קופסתי שמנצל ביעילות את מרחב הפנים, וטענה כי "זו המשפחתית העתידית".

הלקוחות הגיבו במידה דומה של התלהבות, וכרגיל דהרו במרץ לאולמות התצוגה. לאירופה, איך לא, הטרנד הגיע אחרי עשור, כשיצרנים מקומיים החלו גם הם להציג את המיניוואן. אלא שכאן, בהתאם להבדלים היסטוריים, המידות היו קטנות בהרבה.

בעוד בארה"ב החליטו לערוך את "ניסוי הכלים" על ואנים גדולים, צמאי דלק וכבדי משקל, באירופה צבר השינוי תאוצה כשהגיעו היצרנים למכוניות השייכות לקטגוריית המשפחתיות הקטנות.

שלושת המינוואנים שלפנינו - מבית סוזוקי, אופל וקרייזלר - הם לא רק חדשים בארץ, אלא גם שונים זה מזה עד מאוד. שלושתם באים מארצות שונות, וכל אחד מהם מייצג תרבות מוטורית שונה לחלוטין. כמו שאין ספק באשר למוצאו של הוואגון R הזעיר לבית סוזוקי, כך גם אין כל ספק באשר למוצאו של הוויאג'ר הענק של קרייזלר, או הזאפירה האירופאית מתוצרת אופל. מה שחשוב עוד יותר הוא שכל אחד מהם זכאי לדרוש כי יופיע במקום בולט בדפי ההיסטוריה המוטורית העולמית.