איך להצליח בחיים בשנת 1340

אבא שלי אמר לי פעם: "אם אדם מאמין בעצמו, הוא יכול לעשות הכל. הוא יכול לשנות את גורלו". הוא אמר לי את זה כשצפינו יחד בתהלוכה של אבירים שבאו להתחרות בעיירה שלנו. אמרתי לו אז שכשאגדל אני רוצה להיות אביר. כשאני נזכר בזה היום אני חושב: למרות שהוא היה מתקין רעפים תפרן ומקריח בלונדון של ימי הביניים - הבן אדם ידע על מה הוא מדבר.

לא הרבה אחר כך לקח אותי אבא מעבר לתעלה, לצרפת, והפכתי לשולייה של אביר בשם סר אקטור, שהסתובב ברחבי אירופה והיה משתתף קבוע בתחרויות רומח. יחד איתי היו גם רולנד, בחור שמנמן וטוב לב, ובחור נוסף בשם וואט, ג'ינג'י חסר בושה וחם מזג (אבל חייבים להודות - גם מצחיק למדי).

הולכים על כל הקופה

יום בהיר אחד, בדיוק לפני התמודדות חשובה (שהייתה משלשלת לכיסיו של סר אקטור כמות נכבדת של מצלצלים ומסדרת לרולנד, לוואט ולי אחלה ארוחה) נפח אקטור את נשמתו בעודו מבצע פעילות מעיים סדירה (אך מריחה למרחוק). רולנד, וואט ואני היינו המומים. מה נעשה עכשיו? לאן נלך מכאן? לפתע הכל היה לי ברור. החלטתי להתחזות לסר אקטור ולנסות ולזכות בפרס במקומו. אבל הייתה בעיה אחת: רק לאבירים בעלי אילנות יוחסין מוכחים מותר להתחרות, ואני - בסך הכל בן של מתקין רעפים עני. החלטתי ללכת על זה, וקיוויתי שהקסדה של סר אקטור לא תיפול לי מהראש, תסגיר אותי ותוביל את כולנו לכלא.

האמת, די חששתי. סר אקטור היה אמנם קשיש למדי אבל היה לוחם רומח קשוח. אני לעומתו לא ידעתי מהחיים שלי, והמחשבה - לדהור על סוס בכל המהירות מול לוחם אחר ולנסות לתת לו בראש עם מקל ארוך - נראתה לי כמו משימה למתאבדים. היינו רעבים אז דעתנו הייתה קצת משובשת וניגשנו לזירה. אל תשאלו מה קרה שם. זה היה מפחיד למדי, אבל למזלי נשארתי בחיים ואפילו גרפתי את סכום הזכייה.

בעצם כאן יכול היה להסתיים הסיפור שלי. יכולתי לחזור הביתה לאנגליה עם קצת כסף ביד ולחיות חיים משעממים לגמרי, אבל לא. כל חיי רציתי להיות אביר והנה נקרתה בדרכי ההזדמנות. לא עזרו מחאותיו של רולנד ששב והזכיר לי שרק לאבירים אמיתיים מותר להתחרות ושאני על הפנים ברומח. לא ויתרתי. אמרתי לשניהם שזאת ההזדמנות שלנו להיות משהו ושאני מסרב להיות אפס כל חיי. הם השתכנעו.

רולנד וואט העבירו אותי סדנת לחימה ברומח ביער. רולנד צדק: הייתי על הפנים, אבל היה לי סיכוי (הייתי לא רע בחרב למשל). החלטנו לנסות את מזלנו בטורניר הקרוב. לא ידענו אם בכלל נצליח להרשם לתחרות אבל הלכנו לשם בכל זאת. בדרך פגשנו בחור מוזר (הוא הלך עירום לגמרי ולא סתם את הפה לרגע), שטען ששדדו אותו. תיכף ומיד קלטתי שהוא עובד עלינו, אבל לצערי גם הוא קלט שאני לא אביר ושגם אנחנו עובדים עליו. היה לו מין ברק כזה בעיניים (הוא היה תחמן מלידה), והוא הציע לבוא איתנו ולסדר לנו תעודות אבירות מזוייפות, שיאפשרו לי להשתתף בטורניר. פחדתי שהוא ילשין עלינו (כי כזכור הוא לא סותם את הפה לרגע), והעדפתי שהוא יהיה לפחות בצד שלנו.

אני, ג'וסלין וצ'וסר התחמן

הוא עמד בדיבורו, סידר לנו תעודות ונרשמתי לתחרות. מעכשיו הייתי סר אולריך פון ליכטנשטיין מארץ גלדרלנד. מרגע זה הכל הלך חלק. אמנם כשלתי בתחרות הרומח, אבל ניצחתי בחרב וזכיתי במקום שני בטורניר. "אנחנו הולכים לעשות מכה", חשבתי לעצמי.

בטורניר הבא יצא לי להכיר שני אנשים מעניינים: את הרוזן אדאמר - לוחם רומח מצויין, אבל בחור שפל לכל הדעות שהייתי מת לגמור עליו במכות (אבל אסור - אני צריל הרי לשחק אותה אביר וג'נטלמן), ואת ג'וסלין (שיצאה לי הנשמה עד שהיא הסכימה לומר לי את השם שלה) - יפהפיה אמיתית ואצילית שלו הייתה יודעת שאני לא אביר ולא נעלים - לא הייתה מסתכלת עליי בכלל.

בטורניר יצא לי להתמודד מול איזה רוזן אלמוני שבסיבוב האחרון ביקש ממני לא להפיל אותו, כי הוא קצת פצוע. הסכמתי ולא ביישתי אותו בפני כולם, אבל זכיתי לקריאות בוז מהקהל צמא הדם. אני מקווה שפעם מישהו יחזיר לי טובה על כך. בכלל, הקהל בתחרויות האלה מחורפן לגמרי: כולם רוקעים ברגליים ומוחאים כפיים ושרים "We Will Rock You", כשברקע מייללות גיטרות עם דיסטורשן מגניב. בטורניר, דרך אגב, אדאמר ניצח אותי (וגם השפיל אותי לא מעט), אבל הייתה לי הרגשה טובה לגבי העתיד.

לזכור: אבירים לא מתקנים גגות דולפים בלילה

ואכן, ההרגשה שלי הייתה מוצדקת. בטורנירים הבאים לא זכיתי לראות את פרצופו המכוער של אדאמר כי הוא נקרא למלחמה בשם הבוס שלו ולא יכול היה להשתתף. כמובן שניצלתי את המצב וניצחתי בכל התחרויות. הנצחונות עשו גם רושם לא קטן על ג'וסלין, שהזמינה אותי לנשף. היה מצוין - מוזיקה וריקודים והמון אוכל.

רצף הנצחונות שלי הביא אותנו לבסוף לפליי-אוף של תחרויות האבירים בלונדון. ניצלתי את ההזדמנות והלכתי לבקר את אבא שלי. המון שנים לא ראיתי אותו ובינתיים הוא התעוור. בהתחלה לא אמרתי לו שזה אני, והצגתי את עצמי כסיר אולריך. אחר-כך כבר ישבנו יחד והעברנו קטעים. הוא מאוד שמח לשמוע שהצלחתי לצאת מהעוני ולשנות את הגורל שלי. כשעליתי לגג כדי לתקן את דליפה שהציפה לו את הסלון קרה דבר לא טוב. מישהו ראה אותי, עשה אחד ועוד אחד והבין שאדם שמתקן רעפים בלילה בשכונת עוני הוא כנראה לא אביר אמיתי. החשדות הללו כבר הסתובבו באוויר מזה זמן מה, אבל כבר הייתי סלבריטי ואף אחד לא העיז לרדת עלי בפומבי.

נודע לי שאם אתייצב לתחרות בבוקר יאסרו אותי. כל הלילה התווכחנו. אני, גוסלין, רולנד וואט. הם לחצו עליי לברוח, אבל אני לא רציתי. "אני אביר", אמרתי להם, "ואבירים לא בורחים".

מגיע לנו סוף טוב

החיים זה לא סרט ובבוקר שמו עלי אזיקים וקשרו אותי בכיכר העיר. כל ילד טמבל עבר ונתן לי צ'פחה בראש ואפילו זרקו עלי עגבניות. הכל היה שחור ולא ידעתי מה יקרה. קיוויתי שמישהו יבוא להציל אותי. מגיע לי. אני אביר מצליח ושווה, יש לי חברה פצצה, לא מזמן הייתי סלב והחבר'ה שלי סומכים עלי. הסיפור הזה לא יכול להיגמר ככה. צריך פה סוף טוב.

"סיפורו של אביר", הית' לדג'ר, רופוס סיוול, מארק אדי, אלן טיודיק, פול בטאני ושאנין סוסאמון. ארה"ב, 132 דקות, מיום חמישי בקולנוע