הצפון החדש: "זו לא נסיגה, זו התקפלות"

דודו דיין מפרדס חנה, חייל ביחידת הקישור ללבנון (יק"ל), מסתובב בשכפ"ץ על גדר הגבול בשער פאטמה, שלושה קילומטרים מקריית שמונה. החברים שלו לועגים לשכפ"ץ: "תוריד אותו כבר יצאנו, אנחנו לא שם", אבל הוא מסרב. אחר כך הוא מבקש למחוק את הרושם שנוצר כאילו הוא פוחד: "אין לי כוח להחזיר את השכפ"ץ לאוהל", הוא מסביר.
החבר של דיין, שלומי אוחנה, חובש ביק"ל. רק לא מזמן שירת ארבעה חודשים במוצב מארג` עיון. הוריו שמתגוררים בקריית שמונה, היו נתונים בחרדה ממושכת באותם חודשים. הם היו הראשונים שידעו על כל התרחשות בגזרה - קולות הנפץ הגיעו עד חלון ביתם. "עכשיו אמא שלי מאושרת", אומר אוחנה, "ואבא שלי מבסוט, אבל הוא כמוני, מסויג. מי יודע מה יקרה? עד היום טיפלתי בחיילים פצועים. עכשיו אני מוצב בגבול ומי יודע, אולי הפצועים הבאים שאטפל בהם יהיו אזרחים. הלוואי שזה לא יקרה".
ליינון מלכין, חבלן ביחידה, יש בטן מלאה על הפינוי הבהול והמבולגן של צה"ל. "מאד מפריע לי", הוא אומר, "שצהל יצא מלבנון רק משום שכמה אמהות, שההבנה שלהן בביטחון מינימלית, הפעילו לחץ. האמהות מבסוטיות, יופי להן, אבל בתור חייל, אני זה שצריך לברוח עם הנשק בין הרגליים, כשהחיזבאללה רודף אחרי חמוש בנשק ישראלי, שצד"ל השאיר בשטח – זה להתקפל ולא לסגת.
"ההחלטה לסגת התקבלה לפני הבחירות, וזה עוד סימן שמדובר בהחלטה פוליטית. זה יום היסטורי, נכון, אבל התואר הזה לא בהכרח חיובי. להבדיל, גם יום השואה הוא יום היסטורי".
"כואב לי גם על הצד"לניקים, מוסיף מלכין, "כבר שנה שאנחנו יודעים שיוצאים מלבנון, אבל כל ההחלטות החשובות נדחו ללילה האחרון, כולל אלה שנוגעות לעתידם".
חיילי יק"ל היו אחראים אתמול על המיון הממושך של חיילי צד"ל בשער פאטמה. במסגרת זו, הם עצרו נערים מהחיזבאללה, שבזזו נשק מטור המכוניות של צד"ל. לאחר שעות ספורות, הם נאלצו לשחרר אותם. "לא היה לנו מה לעשות איתם", הם אומרים ביובש.