לצלול בקישון זה בריאות

"קופסת ה-DVD של סרטי קישון" מייצגת באופן אותנטי את מצבו התמוה של קישון בתרבות הישראלית העכשווית. כל אחד יודע שקישון הוא מגדולי היוצרים של האומה, אבל איש אינו מבין מדוע נמנע ממנו הכבוד הכרוך במעמד זה.

לשאלה מרתקת זו כמה תשובות אפשריות: אחת, כמו כל אמן דגול אמיתי, גם קישון נדון להיות בלתי מוערך דיו בימי חלדו. ככה זה אצל הגדולים האמיתיים וזהו. שתיים, עצם העלאת העניין, כבר לפני כשלושים שנה (!) תרם להפיכתו לשולי ואף מעיק לעיתים. אבל אנחנו לא צריכים הוכחות. רק בעל אינטלגנציה עילית יכול להשתלט על שפה חדשה ולהפוך ללהטוטן הראשי שלה וכל זאת ב"זירת המוות" של כל יוצר – ההומור. כאן אי אפשר לבלף ואי אפשר לגבב הררי מילים סתם: רק המצחיק שורד ורק קישון הצליח להתעלות על אלה שעברית היתה שפת אמם.

וכאילו לא היה די במעשה הפלא המילולי, הגיח קישון בסוף שנות השישים מתחת לאדרת נוספת: במאי הקולנוע. אולי נראה הדבר מגלומני באותה תקופה, אבל השנים שחלפו קובעות מעל לכל ספק – קישון היה גם הקולנוען הישראלי החשוב ביותר לצד אורי זוהר.

הזמן עשה לסרטי קישון רק טוב: המימד ה"איטלקי", שהיה קיים בהם תמיד, צף ועלה כמו שמן מעל המים. עובדת היות שייקה אופיר השחקן הראשי ברוב הסרטים מציירת את השניים כלוקינו ויסקונטי ומרצ'לו מאסטרויאני הישראלים. לא פחות. תסתכלו על הסרטים ותבינו.

הקופסה מכילה חמישה סרטים, שייסקרו כאן בקצרה (חוץ מאחד שמחייב הרחבה).

הפטרוני, הסתמי והמשובח

"סאלח שבתי", אולי הידוע וה"חשוב" שבסרטי קישון, היה בעיני תמיד השאור שמחמיץ את העיסה כולה. מה יש בסרט הזה, בורקס שבבורקסים, שנגע כל כך ללב האומה? הגירסה המופיעה ב-DVD (בשחור-לבן) מגלה כי הסמלים בהם השתמש הבמאי כדי להאיר את העוולה החברתית היו לא פחות פטרוניים מהנמשל. כשאיש ששמו "טופול" מגלם דמות ששמה "שבתי" זה נראה לא פחות פתטי מאל ג'ולסון הלבנון, שפרצופו נצבע בשחור והוא מעמיד פני זמר אפרו-אמריקני. אבל עם "קלאסיקה" לא מתווכחים (וחוץ מזה זה כלול בחבילה וחייבים לקחת).

ב"ארבינקא", המשולל את המשא האידאולוגי של קודמו, טופול כבר פורח. סרט זה הוא הסתמי שבחבילה אך כוחו במותניו והוא מכיל הרבה מקומות בהם תרצו להשתמש בפונקציית ה"אחורה" הידידותית שב-DVD. קומדיה מהנה עם בדיחות טובות יותר ופחות. וכמובן – שייקה אופיר, אלא מה?

את "השועל בלול התרנגולות" קל להגדיר. זהו – לא פחות ולא יותר – הסרט הקומי הישראלי הטוב ביותר של כל הזמנים. יסלחו לי החלפונאים האדוקים, אך מרכולתם תואיל ותסתפק במקום השני והמכובד. כאשר מורם ורבם של הגששים עושה את התפקיד הקומי של חייו בסרט מענג ומרושע של קישון – זה באמת כבר לא כוחות.

איכות משחקו של אופיר ב"שועל" מדהימה ברמתה. הכזה חי בתוכנו ולא ידענו עד כמה מוכשר הוא? באדיבות ה-DVD ניתן לחזור ולהתענג על סיקוונסים מהפנטים של אופיר, בתפקידו כ"אמיץ דולניקר": המימיקה שאינה נפסקת לרגע, ההטעמות הקוליות והמבע המושלם של יידישקייט נוסח ישראל - שאינו ניתן לתיאור במילים.

ב"שועל" קורע קישון לגזרים את המיתוסים הכבירים ביותר של הנהגת תקופתו (שלהי שלטון מפא"י, למרות שהסרט נעשה כבר בראשית שלטון הליכוד). מושאי הסאטירה שלו – או אנשים הנראים, מתנהגים ונשמעים כמוהם – כבר אינם משוטטים בינינו, להוציא את החבר היקר ושועל הנשים הקשיש מגבעת חיים ואת שר החוץ הנוכחי. אבל הרעיון הבסיסי של הסרט, מספר לא קטן של גגים מקוריים ("דובנוב 11") וכאמור, משחקו העילאי של השחקן הראשי, כל אלה מעניקים ל"שועל" את התואר דלעיל.

ולמי שמעוניין לפתוח בחקירה, שתבדוק האם הכותב משוחד חס ושלום, אפשר לחסוך את ההוצאות: הסרט הזה נפתח בשוט של קבוצת ילדים, המנגנים בטקס חנוכת כביש צדדי. הילדים, בחלקם, היו בני כיתתי ואת חלקם אני נאלץ לפגוש - נגד רצוני כמובן - בתדירות גבוהה גם בימינו. ובין הילדים בולטת ילדה אחת יפה במיוחד וילד מבוהל המכה במצילתיים (שלימים, כלומר שלשום, הקרנת ה-DVD התארעה בביתו). בקיצור – זה מסריח מנוסטלגיה אישית אך האמינו לי – הסרט מרהיב והוא לבד מצדיק 50 אחוז מהרכישה.

סיפור קטן, במאי גדול

את 50 האחוז הנותרים מספק המאסטרפיס השני של אופיר, הפעם בתפקיד דרמטי. די מילים הוכברו על משחקו של אופיר ב"השוטר אזולאי" ואין בדעתי להוסיף עליהן. הבימוי של קישון את הסרט כמעט ואינו מפר את הרעיון הראשי (והנועז, אז כמו היום) – לספר "סיפור קטן". לא סיפור על אנשים קטנים אלא על משהו קטן שקורה לאנשים קטנים. כמו למשל שוטר זוטר, שנאלץ לצאת לפנסיה ואינו מצליח לשדרג במעט את דרגתו. ומי שמצליח לספר סיפור קטן כזה באופן גדול הוא במאי טוב. נקודה.

למרות שמדובר בשני סרטיו הגדולים של אופיר, אין הרבה מן המשותף בין שני הסרטים הללו. "השוטר אזולאי" נתפס במקומות רבים בעולם כפי שבישראל נתפסו, בשעתם, סרטיו של ג'וזפה טורנטורה: "סרט זר" שכיף לראות. "השועל", לעומתו, שואב ותלוי ברבדים העמוקים (וכיום - הנשכחים) ביותר של החברה הישראלית. בניגוד לסרט הראשון, "השועל" לא הכניס לעושיו ממון רב מסיבה זו.

ריח של החמצה

כעת יש בידנו 100 אחוז סיבות כדי להשיג את החבילה הזו, אבל (כמו שאומרים בערוצי הפרסומות) זה עוד לא נגמר. הדיסק החמישי בחבילה מכיל את "תעלת בלאומילך". כאשר צופים בסרט בקונטקסט של סרטיו האחרים של הבמאי, עולה ריח קל של החמצה. אין לטעות – מדובר בסרט מבדר למדי ופיסת הסטוריה במונחים של הפקה ישראלית – אבל דומה שקישון היה יכול לעשות את הסרט הזה הרבה יותר טוב. הרעיון המניע את העלילה – מקורי ככל שיהיה - אינו צובר תאוצה. הסיפורים הצדדיים הם שאמורים לתמוך בסרט. קישון הבין זאת ולכן גייס לתפקידי המשנה העיקריים דמויות מוכרות (דאז ולדעתי גם היום) כמו ציגלר, שולטהייס ושאר הנזקנים, שכיכבו בסאטירות הכתובות שלו.

אבל ב"בלאומילך" זה לא יוצא החוצה מספיק. מסיבה זו, אין בפורמט ה-DVD יתרון על ההקרנות שממילא עושה לסרט הזה הטלווזיה הישראלית בחגים ובמועדים.

שגיאות קטנות ומביכות

מדוע מייצגת הקופסה את מצבו של קישון בתרבותנו? משום שהיא לא טופלה על-ידי הגורמים המוסמכים. ראוי היה שאת הרטרוספקטיבה הזו יבצע איזה "מכון ישראלי לקולנוע", סינמטק או משהו כזה. בהיעדר עניין מצד הגורמים האלה, הורמה הכפפה על-ידי גורם פרטי (גלובוס-יונייטד) וזה, כמיטב המסורת הישראלית, חסך בהוצאות.

מבלי להיכנס לפרטים מביכים, נאמר רק שאין שום דבר חגיגי באריזה עצמה, שלא לדבר על התוספות. מילא לכלול רק סרט אחד (שרץ בכל הכותרים) כתוספת. אבל לטעות בכל משפט שני בכתוביות לעברית? מה שאפשר לעשות לג'קי צ'אן אסור לעשות לקישון. הכתוביות רצופות שגיאות קטנות אך מביכות וזה פשוט לא ראוי.

ולסיכום: תשיגו לכם עותק.