קול של אלוהים אחר

בגיל 67, אחרי 33 שנות קריירה, המכונה הלירית מייסודו של ליאונרד כהן ממשיכה לייצר פואמות נפלאות המסוגלות להקפיא את דמו של המאזין. אלבומו החדש – "עשרה שירים חדשים" ("Ten new Songs") – מתגלה כמארג שירים משובח, אמנם לא מושלם אך חזק ברובו ואפילו חותך עמוק יותר מכל מה שעשה הטרובדור הנהדר הזה בעשור האחרון.

אחרי עשרות שנים, הדימוי של ליאונרד כהן בתודעה הקולקטיבית נשאר כשהיה: היהודי הכי בוהמיין, הדון-ז'ואן הכי אפל בסביבה, הפסימיסט הכי אופטימיסט, האיש בשחור עם הקול העמוק הצרוד מסיגריות ועם אותה הבנה עמוקה לנפש האנושית. את שבע השנים האחרונות הוא בילה גם במסדר זן, אולם את האלבום הוא הקדיש לאובססיה הכי גדולה שלו: נשים.

"[Field Commander Cohen: Tour of 1979 [live", אלבום ההופעה של כהן משנת 1979 שיצא השנה, הזכיר לכולם עד כמה עדינות מוזיקלית יכולה להכות בעוצמה. ב"עשרה שירים חדשים", מוכיח כהן כי לא איבד כושר. עם עוד טיפה מאמץ, הוא יכול היה לרקוח את האלבום הכי גדול שלו.

מקצב מונוטוני וצלילים קטנים

את האלבום כתב כהן יחד עם שרון רובינסון, מי שהיתה זמרת הליווי שלו במשך מספר שנים, והיא גם אחראית להפקה. האלבום החדש מזכיר בצליל ובהוויה את "אני הגבר שלך" המעולה משנת 88'. יש בו את אותו קול עמוק שלא זקוק ליותר מצלילים מינימליים כדי לחרוט בבשר. פעם, כשעוד נחשב לזמר פולק, הוא היה משיג את המינימליזם בעיקר בעזרת גיטרות אקוסטיות. במשך הזמן אימץ לו צליל אלקטרוני יותר שמזכיר - בעיקר על רקע הקול הבשרני שלו - סאונד של אורגן קסיו ישן, שמלווה את כהן בעזרת מקצב מונוטוני וצלילים קטנים. כמובן שהלכה למעשה, הניסיון להעמיד את כהן במרכז הוא עבודה אולפנית טהורה, שמקפידה למקם את כל הכלים מאחור ולתת לו את כל המקום שאפשר ולהחמיא לקולו. לצידו, לעיתים קרובות, מצטרפת רובינסון, שמעניקה רבדים נוספים לסיפורים של כהן.

האיש מרחוב בוגי

בניגוד לדילן, שנשאב למרחבים, או ללו ריד ופול סימון, שאת מיטב יצירותיהם תחמו במחנק של העיר ניו-יורק והקדישו אותה לגודלה, יופיה ותחושת הניכור האימתנית שבה, נדמה כי שיריו של כהן נטולי זמן ומקום. השירים החדשים יכלו להיכתב גם לפני עשרים שנה. האירועים הביוגרפיים בחייו של כהן הם המשפיעים על שיריו. נישואיו, גירושיו, פילגשיו – כל אלו מרכיבים את יצירותיו בעזרת דימויים ליריים נצחיים. והמקום? אותו מקום דמיוני בשם "רחוב בוגי", שהוא, ככל הנראה, מיקרוקוסמוס של העולם, או של תחושת החיים בו.

"תוחמים את עצמנו לסקס, אנו לוחצים נגד גבולות הים/ ראיתי כי לא נשארו אוקיינוסים לאוכל נבלות כמוני", שר כהן ב-"A Thousand Kisses Deep", השיר הכי יפה באלבום החדש, עם טקסט מטמטם ולחן שמסוגל להוריד דמעות מעיני המאצ'ו הכי גדול בסביבה. עוד שיר מעולה הוא "By The Rivers Dark" בו מספר כהן על התפרקות מערכת היחסים עם בת זוגתו: "אז הוא פגע בליבי בכוח אימתני/ ואמר, 'הלב הזה אינו שלך'/ ונתן לרוח את טבעת הנישואים שלי/ והקיף אותנו בעיגול עם הכל/ בחושך הנהר, בשחר המפציע, חייתי את חיי בבבילון". עוד שני שירים חזקים הם "In My secret Life", הפותח את האלבום, והשיר "Boogie Street", עם מקצב היפ-הופ עדין וחושני והטקסט הכי רומנטי שתזכו למצוא השנה. גם שאר הרצועות עוברת ברובן את הרף המתבקש מכהן.

קשה לי להסיק עד כמה נגיש האלבום לאלו שלא התמסרו לליאונרד כהן עד היום, אבל מעריציו ומוקיריו ייהנו (כמעט) מכל רגע. דווקא על רקע ימי הזעם הנוכחיים, נדמה כי הרוח האלוהית הקדושה שמלחשת בו תהפוך את עולמם למקום יפה יותר.