שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "איזון עדין" - פליאה מכוח הסבל

    גדולתו של של מיסטרי היא בכך שהקורא איננו חדל להתפלא, וגם לא מוותר על התקווה

    השנה 1975. המקום: דירה קטנה בעיר ללא שם בהודו.
    יד הגורל, חביבת הסופרים של פעם, מפגישה בין ארבעה אנשים: דינה דלאל, אלמנה פרסית מרדנית שמתעקשת לא לסגת מדירתה, ולא לחיות כמשרתת בביתו של אחיה; מאנק, סטודנט למיזוג אוויר שרואה, מרגיש וחושב יותר משטוב לבריאותו; אישוואר דארג'י, חייט כפרי חסר כל, בן לקסטה של טמאים, ואומפרקאש דארג'י, שהוא אחיינו הצעיר. במשך קרוב לשנה גרים הארבעה יחד, ולמשך זמן קצר עד כאב הם יוצרים בועה של כבוד אנושי וחיבה, בתוך חברה המתפקדת כהירארכיה של מתעללים.

    היכרות של מאות עמודים

    אילו היינו ברומן אירופאי נוסח המאה השמונה עשרה או התשע עשרה, לאחר שפגשנו את הגיבורים, והבנו פחות או יותר מיהו מי, הסופר היה מתחיל לגלגל את העלילה קדימה. אבל רוהיטון מיסטרי - כמו סופרים אחרים ממחוזות שהשתחררו מהקולוניאליזם האירופאי - מתחפש לכותב רומנים מהזן הישן, ומגלגל את הרומן לצורות חדשות.
    לאחר שהעלה את הגיבורים לבמת הסיפור בפרולוג קצר יחסית, המספר פותח בהיכרות, ומתברר שהכרות ראויה עם הדמויות דורשת לחזור עד לדור הסבים שלהם, מהלך כמעט מאה עמודים לכל גיבור. עד סופה של ההכרות הזאת, מבין הקורא שעליו לשכוח מהגיבור האינדיבידואליסט הבודד; לשכוח מהטיפוס המערבי הזה, שכלשונו של דיקנס שואף להיות "הגיבור של קורות חייו". אפילו היללה הפנימית לצדק היא לוקסוס נפשי מסוכן.

    יותר מגופה אחת על הפסים

    במה שנוגע לאכזריות, אם משווים את מיסטרי אל דיקנס וויקטור הוגו - שעם שניהם הוא מתכתב - מתארים שני האחרונים חיים של נוחות. אלימות משטרתית, עושק, הלקאות, מעשי טבח על רקע דתי, עבדות, רצח תינוקות, כריתת איברים, שריפת אנשים חיים, עיקור בכפיה, סירוס, רעב ואונס - כל אלה הם חלק מהאפשרויות השוטפות. אם "אנה קרנינה" מסתיים בגופה אחת על פסי הרכבת, "איזון עדין" מטיל כמה גופות על הפסים. אנשים שאיבדו עצמם לדעת. מעונים שהושלכו לשם על ידי המשטרה.
    "ככל הנוגע לבני אדם, הרגש ההגיוני היחיד הוא פליאה, פליאה מכוח הסבל", חושבת דינה דלאל המובסת.

    הקורא איננו חדל להתפלא

    "אם יש שפע של סבל בעולם, יש גם אושר מספיק - כל עוד אנו יודעים איפה לחפש אותו", חושב מאנק, כשעדיין איננו יודע עד כמה הובס. וגדולתו של של מיסטרי היא בכך שהקורא איננו חדל להתפלא, ואיננו מתקהה, וגם לא מוותר על התקווה – אם כבר לא להצלה גמורה, לפחות להפוגה ארוכה יותר מסבל. אם לא ל"לקיחת הגורל בידיים", לפחות למידה של כבוד אנושי, שהוא הדבר העיקרי שהגיבורים מפללים לו.

    "איזון עדין", רוהינטון מיסטרי; מאנגלית: צילה אלעזר; זמורה ביתן מוציאים לאור

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ארכיון
    גיל הראבן
    ארכיון
    צילום: מישלין רושט
    רוהינטון מיסטרי. מתחפש לכותב מן הזן הישן
    צילום: מישלין רושט
    לאתר ההטבות
    מומלצים