החיים בגארבג'

"אני המוצצת הכי טובה בעולם הרוק". שירלי מנסון

אין מה להתווכח עם הקביעה הזו של מנסון, סולנית להקת גארבג'. גם אין ממש דרך לבדוק את זה, לדאבוני. אפשר רק, אם תרצו, לסמפט את הבימבו הסקוטית המתוקה הזו על הפה הגדול (והפעיל?) שלה.

להקת גארבג' חוגגת עכשיו שש שנים ושלושה אלבומים, עם צאת אלבומה החדש "ביוטיפול גארבג'". קשה להתייחס להצלחה שלה בלי להתעכב על המרכיב המאוד חשוב בה - הסולנית שירלי מנסון. תאמרו, מה זאת אומרת, מדובר הרי בלהקה שחברים בה שלושה מפיקי-על, ביניהם בוץ' ויג האגדי. תאמרו, הרי מנסון לא ממש כותבת את הלהיטים שלהם. תאמרו שהיא בעצם סתם פרחה סקוטית אדומת שיער. הכל נכון. אבל למעשה, הסקוטית הזו, בזכות הכריזמה, האישיות והשיער שלה והיא שמהווה את המנוע שמאחורי הלהקה.

ועכשיו וידוי

אודה ואתוודה: אני חושק בג'ינג'ית הסקסית הזו כבר שנים. מי שראה אותה בפעולה בהופעות מתערטלת בתנועות ששלמה ארצי יכול להגיע אליהן רק בעזרת מעריצה אורחת מהקהל, מבין על מה אני מדבר. אפילו קורטני לאב הודתה שהיא למדה משירלי, חברתה החדשה, דבר או שניים על איך לדפוק הופעה. שירלי, אגב, מסרבת להסכים שהמראה שלה עזר לגארבג' להגיע למה שהם היום: "אני לא חושבת שגארבג' היו מגיעים להצלחה הזו בלי האישיות שלי. זה הכל קשור לאישיות. אין לזה שום קשר לאיך שאני נראית. יש נשים הרבה יותר יפות ממני, אבל איתן גארבג' לא היו מצליחים. מובן שאם היו לי קרניים בראש לא היינו מגיעים מאוד רחוק".

מנסון הגיעה ללהקה כמעט במקרה: כנערה מתבגרת באדינבורו, סקוטלנד, היא היתה צריכה לעשות משהו כדי להוציא את האנרגיות המוטרפות שלה. האזנות לזמרות כמו כריסי היינד, סוזי (מסוזי והבנשיז) ובעיקר פטי סמית הולידו בה את הרצון לשיר. היא הצטרפה ללהקת "להתראות מר מקנזי", בתור זמרת מלווה, ופרשה ממנה ב-94' עם חברים נוספים מההרכב, לטובת הקמתה של להקת "אנג'לפיש". ממש לפני פירוק הלהקה, כפי שהאגדה מספרת, אם.טי.וי שידרו קליפ שלהם, שממש במקרה נצפה מעבר לים על ידי סטיב מרקר, דיוק אריקסון ובוץ' ויג, שחיפשו סולנית ללהקתם החדשה. אחרי פגישתם בלונדון שבוע אחר כך, שבמסגרתה מנסון התנגדה לדברים רבים שנאמרו והיתה חצופה להחריד - מה שהדליק את חברי הלהקה - היא הוזמנה לאולפנם הפרטי במדיסון, וויסקונסין, והעסק התחיל לרוץ.

מנסון היא טיפוס: כמי שטענה פעם שההרגשה שלה כשהיא שרה מזכירה את הרגשת הרווחה אחרי שמשתינים, וכמי שאישרה את השמועה שהיא עשתה את צרכיה בתוך קערת הקורנפלקס של בעלה, אפשר אולי להבין מדוע כל שאלה ששאלתי את הלהקה בראיון עברה קודם כל את אישורה. בוץ' יכול לומר משהו, והיא תתנגד לו נחרצות. ככה זה בדמוקרטיה.

למרות הכל, ההצלחה מובטחת

על היחס הקליל של מנסון לעולם הרוקנרול, שבו היא היום חברה מלאה, אפשר ללמוד מיומנה, שמתפרסם באתר הרשמי של הלהקה. היא טענה שלמיטב הבנתה, "רוקנרול אמור להיות סקס וסמים, אבל סמים לא עושים לי את זה, ואני לא ממש מקבלת סקס". היא מאוד נאמנה לבעלה. למרות הכוכבנות המוחצנת שלה והזדהותה עם חשיבות הנשים ברוק (מתוך היומן: "היה לי היום שיעור גיטרה נוסף. חשוב לי להתחיל לנגן גיטרה בהופעות כדי להראות לכל הנשים שגם הן יכולות"), בל נשכח שמדובר בלהקה שהיא בעצם בית ספר להפקת תקליטים. הסאונד שהיא מוציאה והשילוב בין הנגינה בלייב לאלקטרוני הם ממאפייניה הבולטים. בהקשר זה, האלבום החדש מאכזב: "ביוטיפול גארבג'" הוא תקליט פופ לילדים. אין בו מהעניין והריגושים של שני האלבומים הראשונים. למען האמת, אין בו אפילו שירים ממש טובים. אם שני התקליטים הראשונים הציגו לעולם שירי פופ קוליים לגמרי כמו "שמחה רק כשיורד גשם", "חלב" ו"אני חושבת שאני פרנואידית", עטופים בסאונד אלקטרוני-רוקיסטי מקורי, הרי שהחדש לא מצליח לשחזר את זה ומציג אלבום יותר פופי ופשוט, ולא ממש מגניב, תסלחו לי על המילה. הם לא ממש רחוקים, בקצב הזה, מלהפוך לנו דאוט.

ולמרות כל זה, גארבג' ימשיכו להצליח. קודם כל, לשירי פופ קליטים תמיד יהיה קהל בעולם המוזיקה העכשווית; הסינגל הראשון, "אנדרוגני", מושמע בלי סוף (וכהרגלם יש לו גם קליפ מצוין), והסינגל הבא, "צ'רי ליפס", הוא ללא ספק הלהיט מהאלבום. וחוץ מזה, כוחה של הלהקה בהופעות, ולמרות התספורת החדשה (והמזעזעת) של מנסון אני בטוח שגם הפעם היא תספק את הסחורה. כמו כן, בימים אלה של מלנכוליה עולמית אנחנו זקוקים למעט עידוד, ואין כמו שירי פופ מתקתקים שיעשו קצת טוב בלב.

אנחנו מכירים אנשים שנהרגו בפיגוע

פגישה עם להקת גארבג' (בלונדון, במקרה זה) היא עניין מאוד מרגש. לא רק בגלל הסיכוי לפגוש בג'ינג'ית חלומותי, אלא בעיקר בשל האפשרות לפגוש בבוץ' ויג, האיש שהפיק כמה מהאלבומים הכי משמעותיים בעולם הרוק האלטרנטיבי, כמו "גיש" ו"חלום סיאמי" של הסמשינג פמפקינז, "מלוכלך" של סוניק יות' וכמובן "נוורמיינד" של נירוונה. כבוד.

- איך אתם מרגישים בימים אלה, כשאמנם הוצאתם אלבום חדש, אבל עושה רושם שסוף העולם מתקרב?

דיוק: "כן, זה ממש משפיע על מצב הרוח שלנו. אתה רואה וקורא מה קורה בעולם ושואל, מה החשיבות בתקליט חדש עכשיו? זה נראה ממש קטן".

שירלי: "מאוד קשה לנו להיות שמחים עכשיו. אנחנו לא ממש יודעים מה לעשות. אבל חייבים להמשיך. אסור לתת לזה להשפיע".

בוץ': "זה עצוב, במיוחד לאור העובדה שאנחנו מכירים כמה אנשים שנהרגו בפיגוע. אבל הכוח במוזיקה הוא שבמידה מסוימת היא מהווה בריחה לאנשים. גם לנו, אבל בעיקר למאזינים. ולכן, למרות שזה נראה תפל יחסית, זה עדיין מאוד חשוב".

- שירלי טענה פעם שהרוקנרול איבד מזמן את הזוהר שלו.

סטיב: "אנחנו דווקא משתדלים להיראות זוהרים ומצליחים".

שירלי: "זה היה רק מצב רוח רגעי. חיי בגארבג' מאוד טובים. יש בלהקה הזו המון המון גלאם. אין לי תלונות.

- להקות רבות חושבות שאם הן יצליחו, ירוויחו המון כסף וישכרו, נניח, את בוץ' ויג בתור מפיק מוזיקלי, הן יגיעו לאושר עילאי. עד כמה את באמת מרגישה שאת אדם מאושר?

"אדם מאושר? לא הייתי מרחיקה לכת עד כדי כך (צוחקת). אנחנו מרגישים ברי מזל שזכינו להצלחה גדולה, כי אנחנו שייכים ל-1.1 אחוז מכל הלהקות בעולם שהצליחו להגשים את חלומן. באופן הזה אנחנו מאוד שמחים".

- זה בגלל העובדה שאתם זוכים לעשות מוזיקה, או בגלל שאתם מצליחים מאוד, מוכרים מיליונים ומרוויחים, איך לומר, מאוד יפה?

בוץ': "זה בגלל שאנחנו עושים מוזיקה כשאנחנו רוצים, מקליטים אלבומים כשאנחנו רוצים. אנחנו זכינו בפריווילגיה להופיע בכל העולם, שזה דבר שאנשים יכולים רק לחלום עליו".

סטיב: "העובדה שאנחנו מקליטים אלבומים היא החשובה מכל. הצלחה לא מקילה על תסביכים אישיים, לא פותרת בעיות פרטיות".

שירלי: "באיזשהו מקום היא קצת מסבכת את החיים".

- אתם מרגישים מחויבים למעריצים שלכם להקליט אלבום נוסף, או שאתם ניגשים לעבודה על האלבום החדש באותה התלהבות כמו לפני האלבום הראשון?

שירלי: "המחויבות היא לעצמך, לא למעריצים. אם למעריצים חסר משהו, והם מחפשים משהו, שיחפשו אותו בעצמם, לא בנו. לנו אין שום מחויבות למעריצים".

- אתם צריכים אותם.

"אבל אנחנו עושים תקליטים לעצמנו, אם להישמע הכי אנוכית שאפשר".

- יש לכם, בעיקר לבוץ' ולדיוק, פרויקטים נוספים. בוץ' מפיק אמנים רבים ומתעסק לא מעט באמנות ובצילום, ודיוק מנגן בשתי להקות נוספות, אחת מהן עם בוץ'. האם ההתייחסות לגארבג' היא עדיין כמו לעבודה במשרה מלאה?

בוץ': "זה בהחלט הדבר העיקרי. מעבר לזמן שאנחנו מבלים באולפן, אנחנו מאוד קרובים. הולכים למועדונים יחד, למסעדות. זה ממש להיות נשוי ללהקה. האמת היא שאין לנו ממש זמן להתפנות לפרויקטים אחרים. בגלל גארבג' לא היה לי זמן להפיק אלבומים לאחרים. לעיתים רחוקות אני מספיק לעסוק בהפקות אחרות (בוץ' סיים לא מזמן רמיקסים ללימפ ביסקיט, אופספרינג וקורן - ר.ל).

- אחרי האלבום הראשון נחשבתם ללהקה אלטרנטיבית. האלבום החדש, למרות ששירלי טענה בראיון שיש בו סאונד יותר נוקשה, הרבה יותר רך ופופי לדעתי. אתם מתרככים?

בוץ': "תמיד החשבנו את עצמנו ללהקת פופ. אנחנו מאמצים השפעות ואלמנטים מכל מיני סגנונות, אבל המלודיה הבסיסית תמיד היתה החשובה מכל".

סטיב: "אבל אתה צודק בהתייחסות שלך לשירים באלבום החדש. הם יותר פשוטים וישירים, והשתמשנו בהם בנגינה לייב יותר מאשר באלבומים הקודמים".

ונעבור לנירוונה

- בוץ', איך אתה חוגג את חגיגות העשור ל"נוורמיינד" של נירוונה?

בוץ': "באלבום חדש לגארבג'. האמת היא שהם ביקשו את עזרתי באיסוף חומרים לקופסה מיוחדת של שירים גנוזים שהם מתכננים להוציא. לרוע המזל, העסק נקלע לקשיים משפטיים והוקפא. בינתיים (קורטני לאב הערימה קשיים על הפרויקט - ר.ל).

- "נוורמיינד" נכנס לספרי ההיסטוריה של הפופ וייזכר תמיד בתור אלבום מופתי. איך אתה חושב שיזכרו את גארבג' בעוד 20-10 שנה?

בוץ': "זה לא תפקידנו לומר. אנחנו עושים מוזיקה בצורה מאוד ספונטנית, בלי לחשוב על איך שאנשים ייתייחסו לזה בעתיד".

שירלי: "ולמי אכפת בכלל?!.

- אתם לא רוצים שיזכרו אתכם?

שירלי (מרימה את הקול): "לא מעניין אותי! יש אלבומים כמו 'נוורמיינד' שיוצאים פעם בתקופה ומהווים תופעות תרבותיות. תקליטים כאלה משנים את פני המוזיקה לדורות. אבל לא כולם זוכים להקליט אלבומים כאלה, ואנחנו לא מנסים לעשות אלבומים כאלה".

בוץ': "אני הפסקתי לקרוא ביקורות עלינו. אחרי התקליט הראשון היה חשוב לי לקרוא מה אמרו עלינו, כדי ללמוד מה היחס של אנשים אלינו, בתור איזו להקה התייחסו אלינו. אבל למדנו הכי הרבה בהופעות, מהקהל. פידבק של קהל הרבה יותר חשוב לנו".

- דוגמה?

בוץ': "כשמישהי ניגשה אלי ואמרה לי שבעקבות השיר 'הטריק הוא להמשיך לנשום' היא חזרה לחבר שלה והם עומדים להינשא. זה הרבה יותר מרגש מהביקורות".

- אז לא קראתם את הביקורות על האלבום החדש? הן לא ממש אוהדות.

שירלי: "לא. קיבלנו לקרוא רק את הביקורות הטובות".

- שירלי, ביומן ההקלטות שניהלת באתר האינטרנט שלכם התלוננת לא פעם על עבודת האולפן המעיקה ועל השיעמום הגדול שלך בעבודתכם על האלבום. עושה רושם שבהופעות את הרבה יותר נהנית.

"נהנית? בשבילי הופעה זה אורגזמה של שעתיים".

- לא כולל הדרנים.

"לא".

- אני אנצל את ההזדמנות הזו לחשוף את העובדה המרטיטה שאת ברשימת נשות הטופ פייב שלי.

"באמת? אחרי מי אני ברשימה?.

- אחרי נטלי אימברוליה.

"ולפני מי?".

- ליב טיילר.

"אז אני במקום מכובד".

אוויר הרים צלול כיין

- שירלי, בסיבוב ההופעות הקודם ביקרתם גם בישראל, ובהופעה בבאר שבע קיללת וגידפת די הרבה, בגלל ההפרדה שהמארגנים שמו בינך לבין הקהל.

"אני זוכרת. התענוג האמיתי בהופעות הוא בחיבור עם אנשים אחרים. בבאר שבע, לעומת ההופעות בתל אביב, לא היתה אינטראקציה, לא הייתי מסוגלת להרגיש את הקהל הגלל ההפרדה הזו. זה לא היה כיף. זה קצת כמו לאונן, כשחושבים על זה".

- ולמרות זאת שמעתי דיווחים שהייתם אורחים למופת.

דיוק (מחייך): "ישראל היא בהחלט בטופ פייב שלנו".

בוץ': "אנחנו מדברים על זה הרבה עד היום. בעיקר בגלל שהאנשים היו כל כך חמים. לא היינו בישראל אף פעם לפני כן, ורק להיות במקומות כמו ירושלים ותל אביב... אלה מקומות שאנחנו שומעים עליהם כמעט כל יום בחדשות".

דיוק: "המדריך שלנו הסביר לנו הרבה על ההיסטוריה של ירושלים, וכשהיינו שם הבנו שבעצם כולם מרגישים קשורים לאותה נקודה קטנה בעולם, ולכן המקום הזה כל כך חשוב. אני אפילו לא דתי, אבל אני לא יכול שלא להתרגש מהחשיבות ירושלים".

סטיב: "כלהקה אנחנו מרגישים בני מזל שהיתה לנו אפשרות לבקר במקום כזה".

בוץ': "זה כנראה המקום הכי מרגש שיצא לנו לבקר".

שירלי: "אבא שלי הוא אדם מאוד דתי, ואני שמעתי ממנו סיפורים על ירושלים עוד כשהייתי קטנה".

דיוק: "אני התקשרתי להורים שלי משם".

שירלי: "ואני אדם מאוד רוחני, ואני חושבת שטיול לישראל, ובמיוחד לירושלים, זה משהו שכל אחד חייב לעשות".

- המצב שם, אתם ודאי יודעים, לא ממש קורא למטיילים.

דיוק: "עם כל הבעיות בעולם, עם כל סוגי האנשים השונים והמלחמות, לכולם, בסופו של דבר, יש זיקה לאותו מקום. ואם כולם בעד העיר הזאת, על מה כל המלחמות בעצם?".

- כי כולם רוצים נתח מהעוגה.

דיוק: "אבל הדרך להסתכל על זה היא שזה בעצם מראה איחוד בין העמים, ולא הפרדה.

- ייתכן. לסיום, דברכם לאומה?

בוץ': "למרות המצב בישראל, ועכשיו גם בארה"ב, אנחנו לא מוכנים להשלים עם חיים בפחד. אנחנו נמשיך בשלנו ונמשיך להופיע, ומאוד מאוד נרצה לבוא שוב לישראל, אם יזמינו אותנו".