ושושן צהלה ושמחה

אני חש לרגע כמו ילד רגזן שלא מבין את חוקי המשחק. למה זכיינית ושמה "רשת" מבטיחה ולא מקיימת? ומדוע זה עדיין פוצע את לבי? כבר ימים רבים מתנוססים סלוגנים שמבטיחים הרבה הרבה רעש - משהו על 440 המשפחות שקובעות לנו את החיים. לא במקרה היה הניסוח מתחמק: מי שהתאמץ יכול היה להבחין אמש ב"אנשי הרייטינג" בשתי משפחות וחצי שפניהן מכוסות. לא יותר. האם מישהו שם ברשת מניח שהזיכרון של הצופה כל כך קצר? עניין הפרומו מול התוכנית, הארץ המובטחת מול החיים בפועל, הוא בעצם תמצית מזוככת של מפעלו של אילן שושן ושל הערוץ שבתוכו הוא מתגורר.

מי היה פה קודם, תוהה אילן שושן, הרייטינג או "העם"? הטלוויזיה נותנת לקהל בדיוק מה שהוא רוצה, כך על פי "אנשי הרייטינג", אז אפשר להפסיק להתלונן. אילן שושן יצא למסע ברחבי הארץ בחיפוש אחר 440 משפחות הפיפל מיטר, אותם אנשים שהרגלי הצפייה שלהם קובעים את הרייטינג חורץ הגורלות. לכאורה - עתידו של דודו טופז נקבע על ידי תמר ונועם מרחובות.

שושן, שאוהב לרוץ סביב הזנב של עצמו, הוליך את הצופים במעגל הידוע של הביצה והתרנגולת: מי מכתיב את הטעם, הטלוויזיה או הקהל? האם הצופה אשם? האם שושן אשם? מאחר שאין קו ישר ואין שח-מט, אלא הרבה פלפולים וסיבובים, בסופו של דבר לא התקבלה שום תובנה.

איפה האנשים האמיתיים?

לא יכול להיות שהתוכניות לא טובות, קונן שושן כבר בהתחלה, במודעות עצמית גלויה מדי, ומנגד הציב מרואיינים אקראיים, שתענוג אמיתי לצטט אותם: אחד, נהג, אומר: "אתם הופכים את עצמכם לנושא. נהרגים פה, מתפוצצים שם, מלחמה, מלחמה. ואתם – רייטינג". אשה אחרת מבת ים מתלוננת ש"בטלוויזיה מראים זיפת", אחרת מוסיפה "אנחנו אנשים אינטיליגנטים, רוצים לראות משהו", ושלישית חותמת: "רק מוסיפים עוד ערוצים, אבל אין מה לראות". כאמור, העם ששושן הציג אמש שונא את הטלוויזיה. ובקיצור, העם על פי שושן שונא. אז באמת לא יכול להיות שהתוכניות לא טובות.

מאחר שהרייטינג מנציח נוסחאות, כך גם שיטת המדידה שלו: אחד קיבוצניק, שניים מבת ים, רביעי מהרצליה פיתוח והאחר מעיירה דרומית. שושן הלך באותו הקו, ושוב הוכיח שלא ברור מי היה פה קודם, אילן שושן או הפיפל מיטר. קיבוץ בדרום נראה כמו שקיבוץ בדרום צריך להיראות – עם רפתן מבוהל ולכלוך מתחת לשטיח. הרצליה פיתוח נראית כמו שהרצליה פיתוח צריכה להיות: בריכות. שערים חשמליים. כלבים מושלמים. ובני ברק גם היא כזו: בליל של אזרחים שלא צופים בזו המשוקצת. לאן, אם כך, נעלמו האנשים האמיתיים?

איפה שושן האמיתי?

המעגלים האינסופיים שרצו אמש עלולים להתיש גם אנשים בריאים שזוכים ליותר משש שעות שינה: התוכנית היתה מודעת לכך שהיא חסרת תוכן, ערך או חמלה, ובכל זאת היא הוציאה לשון ארוכה לכל כיוון וצעקה מה שבדרך כלל לוחשים בשקט: יש לי רייטינג. כל השאר זה שטויות. והנה עוד אחת: שושן נהנה לענות את עורכי הסקרים - 440 המשפחות ה"קובעות" לא יכלו שלא לפתוח את הטלוויזיה לצפות בעצמם. נשיכת ידיים זה תמיד נחמד, אבל האם מישהו חש כאב?

את המושג החמקמק הזה - רייטינג - שהוא בעצם גם "עם" ו"אהבה" ו"טעם" ו"גזענות" ועוד הרבה מילים יפות, ניסה שושן להפוך לבהיר ונגיש, כי "העם" על פי שושן גם לא מי יודע מה חכם. הוא יצא למסע ברחבי הארץ הקשה כדי להעלות באוב דמות קולקטיבית מוצקה. זה יכול היה להיות נפלא לגלות עד לאן מגיע הסטריאוטיפ של אנשי הרייטינג (שני ילדים וכלב בחולון זה מספיק?), אבל המסע של הג'יפ ושושן לא השיג את כל אלה, וגיבורו, הבמאי, שכמו נח על זרי דפנה שפוזרו לאחר 67', הופך שוב ושוב - כמו עוץ לי גוץ לי הזכור לטוב - אגרסיביות מושרשת לכריזמה זולה. ולבסוף, על רקע פיגוע הטרור בניו-יורק - מה שמישהו הגדיר שם כבידור האמיתי - הספיק שושן לתהות האם הוא חי בפיקציה, האם הוא אמיתי. דווקא פה נראה לי שיש תשובה ברורה. וכדאי גם שמישהו יזכיר לו שעוץ לי גוץ לי היה סתם פושטק.