כל המבורגר מלך

ברגר-קינג, רשת למזון מהיר, השנייה בגודלה בעולם לאחר מקדונלד'ס, התחילה בקפיטריה קטנה במועדון ימק"א בוילמינגטון, דלוור. ג'ים מקלאמור (יליד 1926), סטודנט צעיר מאוניברסיטת קורנל, קיבל לידיו את ניהול הקפיטריה ליד בניין ימק"א - והרווחים זינקו לרמות שהמקום בן 30 השנה לא הכיר. מקלאמור, שכבר היה נשוי ואב ל-3, הבין שניהול מסעדות הוא התחום שלו, ויתר על חלום עסקי התיירות, ופתח ב-1947 מסעדה משלו בוילמינגטון. "פונדק המושבה" עוצבה עם דלפק ישיבה מרכזי בצורת פרסה, ממנו יכלו הלקוחות לצפות בהכנת האוכל. היא היתה פתוחה 24 שעות, הציעה חידוש מהפכני - מיזוג אוויר - והפכה להצלחה מיידית.

פריחת המזון המהיר

מסוחרר מההצלחה בוילמינגטון, פתח מקלאמור ב-1950 מסעדה נוספת במיאמי, שנראתה לו גן עדן לעסקים. במסעדת "גשר בריקל" היה מקום ל-80 סועדים, והיא העסיקה צוות גדול שכלל שני שפים. אבל מקלאמור הצעיר לא בדק כמה עובדות מהותיות: העיר הקטנה היתה "סגורה" בקיץ, ומשכה תיירים - בעיקר גימלאים - רק בחודשי החורף. המסעדה במיאמי צברה הפסדים ו"אכלה" את כל רווחי המסעדה בוילמינגטון. מקלאמור פנה לשיווק - צ'ארלי, ילד חייכן לבוש במצנפת טבחים לבנה, הועמד בכניסה כשהוא מצלצל בפעמון, ובמקביל הורץ בעיתונות קמפיין שהתבסס על דמותו של הילד. לקראת 1955 רשמה המסעדה רווחים.
שנות ה-50 היו שנות הפריחה של מסעדות המזון המהיר. הממציא ג'ורג' ריד פיתח שתי מכונות שיוצרו על-ידי חברת אינסטה: מכונה לצליית המבורגרים, ומכונות לייצור גלידה אמריקאית. מכונת ההמבורגרים החדשנית לזמנה ידעה לצלות תריסר המבורגרים במקביל.
אחד מרוכשי המכונות היה דייב אדג'רטון ממיאמי, שפתח במארס 1954, במיאמי, מסעדה כחלק מרשת אינסטה ברגר, שנקראה "אינסטה ברגר קינג". ב-1956 הצטרף ג'ים מקלאמור כשותף למסעדה. בהמשך פתחו השניים עוד שלוש מסעדות דומות, שנכשלו - השירות היה כושל, והלקוחות לא התלהבו משיטת התשלום מראש.

המצאת הוופר

למרות ההפסדים הקימו השניים מסעדה נוספת, כשעיניהם נשואות אל הצלחתה של רשת מסעדות חדשה - מקדונלד'ס - שקמה ב-1955. ריי קרוק, סוכן מיקסרים למילקשייק, חתם על חוזה עם האחים מקדונלנד, בעלי מסעדת מזון מהיר בסאן-ברנרדינו בקליפורניה, והפך לאחד מעשירי ארה"ב. במקביל, התאוששה רשת אינסטה ברגר-קינג: אדג'רטון שכלל את מכונת אינסטה לצליית המבורגרים בעזרת מכונאי בשם קרל סאנדמן, למכונה יעילה ונקייה יותר. ב-1956 קיבלה הרשת זריקת עידוד בדמות השקעה של 65 אלף דולר שביצע הרווי פריהוף, בעל חברת הובלות מדטרויט, ששימש בשנים הבאות כיועץ העסקים של החברה. הרשת התחילה לצבור רווחים ופתחה סניף חמישי.
אבל ההצלחה לא נמשכה זמן רב. ב-1957 הגיע מניין מסעדות אינסטה ברגר קינג לשבע, אבל ההפסדים חזרו להטריד את השותפים. השלושה ראו את התורים שהשתרכו אצל המתחרים, והחליטו להמר על הגדלת הקציצה. הגודל נקבע ל-120 גרם בשר בקר טחון בלחמניה, בתוספת חסה, בצל, עגבניה, קטשופ וחרדל. השם שנבחר למוצר החדש היה "וופר" - ענק, בסלנג האמריקני. השותפים הציבו תצלומי ענק של הוופר על גגות סניפי הרשת, ורשמו פטנט על המותג. הוופר היה המבורגר בגודל קבוע, עם תוספות ורוטב קבועים - וכמו במקרה של מקדונלד'ס, הדייקנות וההקפדה על הנוסחה היתה המפתח להצלחה.
המסעדות, שנקראו כעת "וופר ברגר קינג", ייצרו תוצאות כספיות מרשימות - אבל אז התגלתה צרה חדשה. רשויות המס של פלורידה פשפשו בספרי החברה, ומצאו חובות ואי דיוקים. השותפים החליטו למכור את המסעדות, ולהמשיך לנהל חברה בשיטת הענקת זכיונות הפטנט של הוופר.

הצלחת הזכיונות

שיטת הזכיונות הוכיחה את עצמה, וברגר-קינג מכרה זכיונות מחוץ לפלורידה: באטלנטה, ניו-אורלינס, בפורטו-ריקו, אלבמה ועוד. החברה ניהלה מירוץ צמוד מול רשת מקדונלד'ס, כשהיא נשארת באופן קבוע במקום השני.
1965 היתה שנת מפנה בעסקי ברגר-קינג - בכל שבוע נפתח סניף נוסף של הרשת. במקביל פתחו מקלאמור ואדג'רטון בית ספר, "קולג' וופר", להכשרת זכיינים פוטנציאליים. באותה שנה הגיעו עסקי מכירות המזון בארה"ב להיקף של 23 מיליארד דולר; ותופעת האכילה בחוץ, בעיקר במסעדות מזון מהיר היכתה שורש בתרבות האמריקנית.
הרווחים הגדולים הגיעו שנה מאוחר יותר. מקלאמור ואדג'רטון הקימו חברה לאספקת ציוד למסעדות, שנקראה תעשיות דבמור. החברה הפכה ליצרנית הציוד למסעדות הגדולה בארה"ב, ובהמשך הקימה שותפות עם חברת הבנייה "תאגיד הבנייה הראשון של פלורידה", שהתמחתה בבניית מסעדות. באותה שנה ניהלו השניים מגעים למיזוג עם חברת פילסברי, חברת טחנות קמח ותיקה, שרכשה את ברגר-קינג בעסקה של 18 מיליון דולר. מקלאמור מונה כחבר בהנהלת פילסברי, אך זמן קצר לאחר המיזוג צצו בעיות בניהול וניגודי אינטרסים, וב-1972 עזב מקלאמור את החברה.

עוברים לאירופה

ב-1975 נפתח הסניף הראשון של ברגר-קינג באירופה - במדריד, ספרד. ההצלחה לא איחרה לבוא, האירופים הסתערו על הקיצות השמנמנות. באוקטובר 1988 רכשה החברה הבריטית לשיווק והפצת משקאות חריפים גרנדמט (גרנד מטרופוליטן) את חברת פילסברי ואת ברגר-קינג תמורת 6 מיליארד דולר. במקביל קנתה גרנדמט את רשת ההמבורגר הבריטית ווימפי, ו-100 מסעדות ווימפי באנגליה הפכו למסעדות ברגר-קינג.
חברת דיאג'יאו, החברה-האם של ברגר-קינג כיום, נוסדה ב-1997 ממיזוג חברת שיווק המשקאות גרנד מטרופוליטן Grandmet וחברת הבירה הוותיקה גינס. בבעלות החברה נמצאות חברות המשקאות החריפים וודקה סמירנוף, ג'וני ווקר, ג'ין גורדון, מאליבו ועוד. ב-2000 רכשה דיאג'יאו את פילסברי, וברגר-קינג עברה לבעלותה. מתוך מחזור מכירות של 37 מיליארד דולר ב-2000, היתה ברגר-קינג אחראית למכירות ב-10.3 מיליארד דולר.

בארץ: המיזוג שנכשל

לארץ הגיעה ברגר-קינג ב-1994. חברת ריקמור-ישראל, בבעלות משולם ריקליס, היא בעלת הזיכיון לפתיחת מסעדות ברגר-קינג בארץ, והקימה עד-כה 54 סניפים של הרשת. סכסוכי הנהלה מקומיים פגעו ברשת, שיחד עם שאר רשתות המזון המהיר - מלבד מקדונלד'ס - סובלת גם מהמצב הביטחוני והכלכלי.
הרשת בארץ רושמת הפסדים, ומפגרת בהיקף ההכנסות לא רק אחרי מקדונלד'ס, אלא גם אחרי בורגר-ראנץ' המקומית. לפני כשנתיים התפוצצה ברגע האחרון עסקת מיזוג בין בורגר-ראנץ' וברגר-קינג בישראל. גם יוזמה למיזוג בין ברגר-קינג לדומינו'ס פיצה השנה, עלתה על שרטון. על-פי ההערכות מחזיקה ברגר-קינג ב-21% משוק ההמבורגרים בארץ - לעומת 45% למקדונלד'ס.

עוד כמה דברים

* בעולם יש כיום 11,215 מסעדות ברגר-קינג, המעסיקות 300 אלף עובדים.
* בכל יום נמכרים 4.3 מיליון וופרים בעולם.
* בזמן השקתו עלה הוופר 37 סנט.
* 50% ממכירות ברגר-קינג נעשות בדוכני המכירה ישירות לרכב הלקוחות.
* קיימים 1,024 הרכבים שונים בהם ניתן להזמין וופר.