פסוקי החרטטן

מתי הופכת רכילות מתועדת ומאושרת על אודות חייו של סופר לחלק בלתי נפרד ממה שצריך ואפשר לומר על הספר? רק במקרה אחד: כשהסופר בוחר להשתמש בפיסות מחייו בתוך היצירה, מכוון את הקורא כמעט בכוח לפענוח הפיסות הללו מתוך הספר עצמו, ומתעקש לצרוב לו במוח תמונות שלא צויירו ביד אמן, אלא תועדו במצלמה. "Fury", ספרו החדש של סלמן רושדי, הוא מניפולציה נדירה שמחוררת בכוונה את המסך הדק בין החיים לבין היצירה. הנה כך, רק כדי שניפטר מן הרכילות כבר בהתחלה: הספר מוקדש לפאדמה, הלא היא פאדמה לאקשמי, דוגמנית הודית מדהימה ביופיה בת 30 שחיה עם רושדי מזה שנתיים. בגללה עבר לגור בניו יורק והתחיל להסתובב בכל המסיבות הנכונות. באנגליה השאיר אישה חוקית (מס. 3 ברשימת נישואיו) ילד בן שלוש ושערוריה ציבורית לא קטנה: לפני שעקר למנהטן הספיק לריב עם כל עולם הספרות באנגליה ("מלא ביצ'יות וגילוי עריות", כך אמר), והעלה את חמתם של בעלי טורים ברחבי האי (עשרות מיליוני לירות סטרלינג הוציא משלם המסים הבריטי על אבטחתו של רושדי בעשר שנות פאת'ווה אירנית, וככה הוא יורק בפרצוף ועוזב?).

ברשימת הישגיה המתועדים של העלמה לאקשמי אפשר למצוא ספר בישול ארוטי (תמונות של הנ"ל בתחתונים לצד מתכונים מאוד בריאים. רב-מכר), הופעה בסרט הכושל Glitter, מערכות יחסים רומנטיות עם שניים מחברי "דוראן דוראן", ביקורים בשערים של כל המגזינים הנחשבים, צילומי עירום ברשת (תחפשו בעצמכם אם דחוף לכם) וגם צלקת באורך 20 סנטימטר על זרועה. עוד זוקפים לזכותה את ניתוח העפעפיים של רושדי (עכשיו הוא מביט למראיינים ישר בעיניים וקצת מפחיד אותם, מפני שהפסיק לעפעף. כמו שמעון פרס), את הדיאטה שלו ואת משבר-אמצע-החיים-והכתיבה שעיתונאי רכילות ומבקרי ספרות בשלוש יבשות התגייסו לתעד בשמחה משונה.

אבל מה לעשות שפאדמה, כולל הצלקת, היא גיבורה בספר, ומה לעשות שמאליק סולאנקה, הגיבור הראשי, הוא יליד בובמביי, חניך קיימרידג', בן 55, ועוקר מלונדון למנהטן ומשאיר שם אשה וילד בן שלוש ומתאהב בנילה, יפהפיה אקזוטית עם צלקת, וכל הפרטים שרושדי בחר מן הסתם בקפידה של יוצר מלא דמיון, זהים לחייו שלו, אחד לאחד?

הקיץ המטורף האחרון של מנהטן

ואחרי כל אלה עדיין אי אפשר להתנתק מן החיים, שכן הספר ראה אור בעיתוי אומלל למדי מבחינת היוצר, יומיים לפני מתקפת הטרור הכי מתועדת בתולדות העולם החדש. גם זה רלוונטי, משום ש"Fury" – נקרא לו "זעם" בעברית עד שהמתרגמים יחליטו אחרת – מתעד את הקיץ המטורף האחרון בתולדותיה של ניו יורק השבעה והכועסת. בקיץ של שנת 2000, "העיר רתחה מרוב כסף. דמי השכירות ומחירי הנדל"ן מעולם לא היו גבוהים יותר… מסעדות חדשות נפתחו מדי שעה… חנויות, גלריות וסוכנויות נאבקו לספק דרישות מרקיעות שחקים למוצרים וצרכים שהפכו נדירים ומוזרים יותר ויותר: שמן זית במהדורות לאספנים, פותחני בקבוקים ב- 300 דולר, האמווי בהתאמה אישית, תוכנות אנטי וירוס עדכניות, שירותי ליוווי שהציעו נערות גומי ותאומים… צעיפים קלים כנוצה עשויים מפלומת הצוואר של עזי-הרים בסכנת הכחדה". ולצד כל אלה, בוער הפיוז הקצר של העולם, והדלק הוא זעם: מיני, פוליטי, אדיפלי, קסום, ברוטלי. כולם לוקים בו: נהגי מוניות, אל גור, דוטקומאים, רחובות מנהטן, נשים דעתניות, רוצח נשים סדרתי, אינסטלטור בן 80 שמצטט מכתבי היינריך בל, וגם גיבורנו, מאליק סולאנקה.

מדוע הוא זועם? מפני שאיבד שליטה על היצירה שלו. פעם היה פרוספור להיסטוריה של הרעיונות בקיימברידג' וחובב נלהב, אובססיבי אפילו, של בובות מעשה ידו. בהבזק של גאונות יצר את "ראש קטן", בובה-ילדה שמציקה לגדולים בשאלות גדולות. ה- BBC קנה את הרעיון והפך אותו לסדרת טלוייזיה, מין "חבובות" של עולם הפילוסופיה, ובכל פרק הטרידה "ראש קטן" הוגה אחר, גם הוא בצורת בובה. הרמב"ם טען בסדרה שהוא מת על ה"ניו יורק יאנקיז", שפינוזה הזדהה כחובב של ה"מטס", והבובה פיתחה חיים עצמאיים. מישהו – לא סולאנקה במחבואו בקיימברידג' – עלה על הפוטנציאל השיווקי העצום שלה, הפך אותה לסדרת אנימציה ולתעשייה ענקית של מוצרים נלווים, שסולאנקה נפטר ממנה בזעם ועם צ'ק רב-ספרתי, לא לפני שהוא מגלה כי לילה אחד, בהיותו שיכור כלוט, הוא עומד ליד מיטת אשתו ובנו הפעוט עם סכין שלופה. הגיעה העת לברוח: מעצמו, מהזעם, מאנגליה, מחייו הקודמים.

מתנזר מנשים, בין אשה לאשה

במקום שדמויות אמינות בספרות תחילת המאה היו פונות לעזרה מקצועית, סולאנקה מחליט להינזר מנשים – אולי בגלל ש"Fury" היא גם אלת הנקמה במיתולוגיה היוונית-רומית, ומקובל להאמין כי יש שלוש אלות כאלה. אל דאגה, הן יגיעו כסדרן לתוך הספר.

בהמשך מתקשה רושדי להחליט מהי הסיבה שלשמה התכנסנו. האם יש כאן מותחן אפל, שגיבורו חושש מאוד כי הוא-הוא הרוצח הסדרתי, רק שהוא לא זוכר שרצח מישהי? האם זהו תיעוד נאמן של שקיעת האימפריה, כולל מריבות הילארי רודהם-רודי ג'וליאני וקריסת הנאסד"ק? האם זהו שעשוע שצמח מן הביבים של ניו יורק, כולל תיעוד של סקס ביזארי, מדכא ועויין? או אולי, כמו "ראש קטן", היצירה משתלטת על היוצר ומפתחת חיים משלה, ואין לדעת מה יקרה בעוד עמוד או שניים, ובעיקר למה.

סולאנקה המתנזר הופך עד מהרה למושא האהבה הפרוורטי של מילה מילו, בתו היפהפהיה של סופר יוגוסלבי ואמנית-רשת בזכות עצמה: היא מאלצת אותו (והוא נענה בחדווה) לשחק בכאילו-גילוי-עריות משום שהיא מתה על אבא, ולפני שהוא מצליח להתנתק ממנה היא מפיחה ב"ראש קטן", הבובה שכל כך דומה לה, חיים חדשים כסדרת אנימציה ממוחשבת באינטרנט. כשמילה יוצאת מן התמונה, נכנסת נילה (כמו צילי וגילי. וכל הנשים בספר הזה נושאות נאומים דידקטיים מעצבנים), יפהפיה בת 30, ילידת הודו, עיתונאית טלוויזיה ואושיה רכילותית, וגיבורנו מתאהב, אבל לה יש עניינים דחופים מזה במדינה הקרויה כאן ליליפוט-בלפוסקו (תעשו טובה, תקראו פעם את "מסעות גוליבר", ותראו שם שהכוונה כנראה לאיי פיג'י הקרויים ליליפוט-בלפוסקו בספר), והיא יוצאת בעקבות גורלה לתעד התקוממות עממית שכל המשתתפים בה מסתתרים מאחורי מסכות של "ראש קטן", הבובה מלאת החיים. גיבורנו מוכן לטוס עד קצווי עולם ולהתמנות לדובר של ההתקוממות, אם נילה רק תיאות לשוב לזרועותיו. זה לא יקרה.

טוב, גנבתי קצת. אז מה?

ומה עם הזעם? הוא לא יתפוגג, ובסדרת מאמרי-מערכת מנוסחים בקפידה מסביר רושדי את התיאוריה הלא-ממש-חדשה, כי זעם מקורו בעצם בטראומות ילדות, וכי – אם נחשוב על זה קצת – נמצא אותו גם ביסודו של מעשה היצירה, כמחולל אנרגיות דמיוניות עתירות עוצמה.

זה ספר מאוד לא אופייני ליצירה של רושדי בעשור האחרון. הוא קצר – 259 עמודים בלבד לעומת ה- 400 ויותר הרווחים ברומנים שלו. הוא מתנהל פחות או יותר בסדר כרונולוגי, אבל סדר אינו מבטיח משמעות, כשאין. רושדי היה, עד לספר הזה, אמן של זיקוקי דינור מרהיבים, וכאן הוא יורה קפצונים. בלי אש, בלי קסם, אפילו בלי רעש מרהיב. הדימיון ל"כוכב הלכת של מר סאמלר", ספר של סול בלו, בולט לעין. רושדי מודע לכך. ציטוט מראיון עימו בעניין זה: "סו ווט, פאק איט".

הקיצור אינו מעיד על נהירות הרומן, כי כמעט כל משפט של רושדי מתפוצץ מאיזכורים רב-תרבותיים, בינתחומיים ונורא-נורא מעייפים. "הוא חש שגלי הוקוסאווה מתנחשלים מעל לראשו", כותב רושדי, ועד שמגרדים בנבכי הזכרון ומוצאים שם תחריטאי יפני מן המאה ה- 18, כבר צריך לצוד רמיזה אפלולית לדיקנס, פרודיה על תוכנית אירוח שיצאה מדעתה, ביקורת חברתית נוקבת על מולך הכסף, ועוד נאום של ארבעה עמודים, שגם הוא קורס מרוב איזכורים חכמים עד כדי התחכמות לשמה.

אבל כל זה, במקרה הקיצוני, הופך את הספר לשעמומון, לא פחות ולא יותר. בין הביקורות, שהתעללו ביצירה עוד בטרם הגיעה אל מדפי חנויות הספרים מצאתי השתלחויות ארסיות פורצות גבול, כגון ש"הפרוזה של רושדי מסריחה באופן סופני", ושהדי במרומים שאינני מבינה את עוצמת ההשתלחויות, שנראית כמעט כמו קונספירציה מאורגנת היטב לתחוב את ראשו של הסופר לביבים שמתוכם הוא יונק את מקורות השראתו. ו.ס. נאיפול, זוכה פרס נובל השנה, כתב פעם שהחוזה שהאייטולות הוציאו על ראשו של רושדי הוא "ביקורת ספרותית קיצונית ביותר". ובכן, הביקורות המצטברות על "זעם" נקראות כפאת'ווה. הן קובעות, פחות או יותר, שרושדי זה לא זה. בינתיים אפשר להחליט לבד רק אם קוראים באנגלית.

Fury”, Salman Rushdie, Random House"