עולמו המופלא של ישראל בקר

כשמסיימים לצפות ב"המרפסת", סרט תיעודי על השחקן ישראל בקר שיוצג בפסטיבל דוקונגה בסוף השבוע, תוהים איך נוצרים אנשים כאלה. ואם נזכרים לרגע בהיסטוריה המפותלת של העם היהודי, אפשר להבין איך מי שעמד פעם עם אמו במרפסת בביאלסטוק, מנופף שנים אחר כך ממרפסת ביתו בתל אביב לאשה שהולכת לשחות בסנטר.
בקר, שחקן, במאי, תסריטאי וצייר, נולד ב- 1917 בעיר ביאלסטוק שבפולין. הוא בוגר בית הספר לאמנות הבמה במוסקבה והיה תלמידו של פרופסור שלמה מיכאלס, שניהל את התיאטרון היהודי במוסקבה. בזמן מלחמת העולם השנייה למד בקר אצל מיכאלס וכך ניצלו חייו ("עד היום הוא הנצח בשבילי", הוא אומר בסרט). לאחר מכן ייסד והיה המנהל האמנותי של תיאטרון שארית הפליטה בגרמניה. בארץ הוא היה שחקן ובמאי ב"הבימה" וזכה במספר פרסים על עבודתו. משנת 75' הוא גם מצייר את חייו וזכרונותיו, ומרבה לצייר את בני משפחתו אותם השאיר מאחור, כשעזב ללימודי התיאטרון ומאז לא ראה אותם: "אני מספר באמצעות צבעים על גבי בד. לא המאורעות התערבבו אצלי. אותם אני זוכר בבירור. הצבעים התערבבו בתוך החיים...".
"המרפסת", סרטה של רות וולק בהפקת יעל פרלוב, צולם במשך שנה וישודר במסגרת פסטיבל "דוקונגה" של חברת נגה תקשורת. הצופה מוצא את בקר כשהוא בן 83, כבר לא מצייר, כבר לא משחק, אבל עדיין מרשים, מסקרן, מלא הומור ומוקף בבני משפחתו האוהבים: אישתו פנינה פרח, שהייתה גם היא שחקנית, הבנים, משה בקר (שחקן) וגדי (איש מחשבים), הכלות והנכדים.
ובכל פעם שאחד מבני המשפחה מגיע או עוזב, עומד בקר במרפסת הדירה ומנופף לשלום, כאילו המרפסת היא עוד במה. "שלום", הוא קורא בקולו העמוק, "להתראות", ומוסיף לפעמים הצדעה סמלית. גם מילדותו הוא זוכר מרפסת, זו שבביתו, עליה עמד עם אימו, ואת אותה מרפסת ראה כשריד יחיד, לאחר שחזר לביאלסטוק אחרי המלחמה ומצא שם רק הריסות.

- מה הרגשת כשראית את הגירסה הסופית של הסרט?

"ראיתי אותו פעם אחת, וזה עדיין לא יושב כל כך חזק. הרבה זמן חלמתי על זה שיבוא יום ואירועים מסויימים בחיים שלי יקבלו את ביטויים בצורה שונה לחלוטין מכפי שהייתי עושה זאת אני. עסקתי בנושא הזה, כלומר בחיים שלי, בהרבה מאוד אמצעים, התבטאתי בכל מיני חומרים, והנה פתאום עוד צורה".

- הייתה לך בעיה עם העובדה ש'פלשו' לך לדירה כדי לצלם?

"קשה לי לומר מתי זה היה מיותר. היה פה מפגש בין אומן שהוא אדם מוחצן בדרך כלל לבין מצלמה שתפקידה לחטט באותו חלק של החיים שאנחנו שומרים בסוד ולא שמחים לדבר עליו עם הזולת".
גם פנינה פרח מדברת על הפער הזה: "פתאום, כשכבר התחילו לערוך, התחלתי לחשוב שאני לא משחקת פה איזה תפקיד אלא מציגה את חיי, ואז נבהלתי. על הבמה אני רגילה להיחשף בתור שחקנית, פה החשיפה היא של הרגשות ותחושות מאוד אישיים. אבל הם היו מספיק רגישים בעריכה למצוא את הדברים שלא יביכו אותנו".

- הסיבה שנגעת בכל כך הרבה תחומים במהלך הקריירה קשורה לעובדה שבכל פעם נמאס לך ולכן עברת הלאה, להצטיין בדבר הבא?

"אף פעם לא התייחסתי בגישה של 'נמאס לי' לחלקים של עשייה, להיפך. ההתייחסות הייתה באחריות גדולה מאוד, קיבלתי על עצמי משימות לעשות עבודות בתחומי תיאטרון וציור והשתדלתי לעמוד בהן בצורה הטובה ביותר. גם הבנים שלי ידעו עלי רק דבר אחד: שאני הייתי איש כזה שמסוגל לקבל החלטות ולהוציא אותן אל הפועל. החלטות גורליות שבאות לידי ביטוי במשך חיים שלמים, כמו למשל ההחלטה לעזוב את פולין עם פרוץ המלחמה".

- ומה הרגשת כשהבן הגדול, משה, בא יום אחד והודיע שהוא החליט להיות שחקן?

ישראל: "לא הייתה ממש שיחה על הנושא הזה, היה אלם. הבנו אחד את השני בלי לפרט במילים. אני היום יודע שאלו היו רגעים נפלאים כשהייתי זוכה לבוא ולראות את משה עומד על הבמה ומוציא לפועל חלומות שהיו שלי יותר מאשר שלו".
פנינה: "אני מאוד לא רציתי שהוא יהיה שחקן, חוויתי על בשרי כמה זה קשה. אבל שראיתי אותו בבית הספר בחוג הדרמטי, בחזרה הגנרלית של 'סיפור פשוט', כל כך התפעלתי והתרגשתי והחלטתי שעם כשרון כזה זאת באמת הבחירה הנכונה.

- מה לגבי הדור השלישי? יש שחקנים בדרך?

"יש נכד אחד, שבמשפחה אנחנו קוראים לו צ'יפצ'יפ, שעושה סימנים כאלה".
הדירה המוארת של בני הזוג בקר עמוסה בציורי שמן צבעוניים יותר ופחות, בגדלים שונים, כשהנושאים נחלקים בין דמויות וחוויות מתוך ההצגות ששיחק בהן וביים, ובין זכרונות משפחתו ועיירתו. "הדברים במאוחר תמיד נראים נעימים, אלה הזיכרונות שלך, וזה מה שעושה אותם מושא לגעגוע", הוא אומר. בתום הסיור המודרך שהוא עורך לי במוזיאון הקטן של חייו הוא שותק לכמה רגעים, עיניו בורקות, ואז הוא נותן את מונולוג הסיום: "כיום הגעתי לידי סיפוק מלא ומיצוי הרצונות, החלומות והמאווים שלי בתחומים השונים שבהם עסקתי. סיפוק עצום מציור, סיפוק גדול מתפקידים ומעבודות בימוי בארץ ובחו"ל. סיפוק בלתי ניתן לתיאור".