הוי, איזה מלחמה וכו'

לכאורה, לא היה זמן מתאים יותר להקרנת "אחים לנשק" בארצות הברית מתקופת הפיגוע במגדלי תאומים, שעוררה מחדש את הפטריוטיות הלאומית האמריקנית. המיני-סידרה ממש נוצרה לפריטה על רגשות ה"יחד", הגאווה והייחוד האמריקניים, להערצת מעשי הגבורה וההקרבה והתמיכה המאוחדת במנהיגות, במקבלי ההחלטות האסטרטגיות וב"לוחמינו" שמעבר לשבעת ימים ויבשות. ובכל זאת, כששודר הפרק השני (מתוך עשרה) בשבוע שלאחר הפיגוע, חלה ירידה במספר הצופים במיני-סידרה, ירידה שהתעצמה בפרקים ששודרו בשבועות שלאחר מכן. משהו שיוצרי הסידרה, סטיבן שפילברג וטום הנקס - מענקי הקולנוע בימינו - לא העלו על דעתם, מן הסתם, כשהשיגו כ-120 מיליוני דולרים למימון הפרויקט שלהם.

מוצר מושלם מדי שלא מחדש דבר

הסיבה למה שמצטייר ככשלון עסקי אינה ברורה, כי הסידרה היא מוצר מושלם, אולי מוצר מושלם מדי, במינון המרכיבים, בקשת הדמויות, בגימור החזותי, בשיחזורי התקופה המוקפדים ובסצינות הקרבות. לעתים נראה "להציל את טוראי ריאן" של שפילברג כפיילוט לקראת הסידרה - ולעתים נראית הסידרה כפיילוט ל"ריאן". אז איך דבר כזה יכול להיכשל בכלל?

אולי בשל הרתיעה הפסיכולוגית הטבעית של הצופה האמריקני הלום הטרור מסיפורי לוחמה והרג. ואולי משום שהסידרה לא מביאה בשורה של נצחון טיק-טאקי מהיר ואלגנטי נוסח הוליווד, אלא פירוט דיכאוני למדי של הדינמיקה המתמשכת של המלחמה, באש ובשלג, בעשן ובהרס, במוות ובנכות. או שמא דעתו של הצופה הממוצע נטרדת, בשל האיום שהפך לחלק בלתי נפרד מהעכשיו שלו, כולל היסטריית האנתרקס וסינדרום ההסתגרות בבית. ואולי בעצם אין לסידרה המפוארת והמלוטשת הזאת הרבה לחדש, בחוויה ובחשיבה, ואין לה חדשות והפתעות להציע לצופה בן זמננו, שגדל והתחנך על אינספור סרטים, סדרות טלוויזיה, ספרות ואיזכורי תקשורת למלחמה הגדולה בתולדות הציוויליזציה האנושית (נכון לעכשיו, יצויין בזהירות).

ואולי כל הסיבות שנמנו לעיל, ביחד. ואולי יש סיבות נוספות שלא הוזכרו. כך או כך, זוהי יצירת-ענק של מותג, שכאילו קובעת "אני היצירה האולטימטיבית האחרונה על מלחמת העולם השניה. נקודה". תריסר עשרות המיליונים נראים כאן בכל מטר, והתפיסה היא קולנועית, בהתאם, ולאו דווקא טלוויזיונית – הרבה לונג-שוטס מרהיבים של מרחבים, מאות ואלפי ניצבים, רקיע עמוס מטוסים ומצנחים, מאות אתרי צילום, עשרות שחקנים ועשרות-אלפי פריטי תקופה.

ביוגרפיה של פלוגת צנחנים

זהו סיפורה של יחידה אמיתית, פלוגת צנחנים מגדוד 506, מהדיוויזיה המוטסת של צבא ארה"ב, והביוגרפיה המקובצת שלה לאורך שלוש שנים, בעיקר בלחימה באירופה. שרידיה הישישים של הפלוגה מדברים בפתח כל פרק ובסוף הפרק האחרון – על רוח הקרב, על פחד ואומץ ובעיקר על אחוות הלוחמים. הפלוגה מהווה חתך חלקי של החברה האמריקנית של אז, בכור ההיתוך הצבאי - איטלקים, אירים, יהודים. שחורים כמעט שלא נראים כאן.

הפלוגה עוברת טירונות (פרק 1), בפיקודו של סגן יהודי מרושע (דייויד שווימר, רוס מ"חברים", השחקן הידוע היחיד בסידרה. בסדר גמור בתפקיד), שמתגלה כחדל-אישים בפיקוד ובניווט בשטח. מי שמתגלה כמפקד אמיתי הוא סגן ווינטרס (השחקן הבריטי דמיאן לואיס, שחזותו מזכירה לעתים את סטיב מקווין, בלי החן השובבי, הכריזמה וההומור של המנוח. לואיס המרצין והמנוכר-משהו מגלם עתה, אגב, את דמות סואמס פורסייט, בגירסה חדשה של "ההגדה לבית פורסייט", בבריטניה).

הפלוגה צונחת בנורמנדי (פרק 2) בעיצומו של הדי-דיי, ה-6 ביוני 1944, יום פלישת בנות הברית לאירופה הכבושה (ושפילברג, בתבונה, אינו חוזר על סצינת הפתיחה המהפנטת שלו ב"ריאן"), תוקפת מיתחם ארטילרי גרמני מבוצר, מאבדת לראשונה אחד מחייליה, זוכה לאותות-הצטיינות רבים, מסייעת בכיבוש העיירה קארנטאן (פרק 3) ומוחזרת לאנגליה אחרי 36 ימי לחימה. בבריטניה מתוגברת הפלוגה על-ידי חיילים טריים, נשלחת להולנד לכמה קרבות קשים עם כוחות שריון גרמניים (פרק 4). סגן ווינטרס, מספר הסיפור הקבוצתי בסידרה, זוכה לפקד על גדוד ומבלה חופשה משמימה בפאריס המשוחררת (פרק 5).

הפלוגה מנסה לשמור קו ביערות הארדנים, בקרבות הקשים, בחורף מושלג ומקפיא עצמות (פרק 6), מאבדת לוחמים רבים בכיבוש העיירה פוי בבלגיה (פרק 7), ומגיעה תשושה ופצועה לגבול גרמניה (פרק 8). הפלוגה חודרת לגרמניה, ללא התנגדות, ופטרול-סיור שלה מגלה מחנה-ריכוז קטן, ששומריו הנאציים נמלטו ושרידי עצוריו היהודים, הסובבים כחייזרים, כמעט אינם מצליחים לתקשר עם גואליהם ההמומים (קטע מרגש, אף כי צפוי. פרק 9). בפרק האחרון והעשירי כובשת הפלוגה את "קן הנשרים" המבוצר של היטלר בברטכסגאדן, אוסטריה, מתבשרת כי גרמניה נכנעה וכי הם עתידים להישלח לחזית האוקיינוס השקט נגד היפאנים, אלא שאז נכנעת גם יפן ואנשי הפלוגה חוזרים הביתה, לאמריקה, לעולם של שלווה וביטחון ללא מלחמות. אשרי המאמין.

מרוב שיאים לא רואים את הדרמה

כל זה, למען האמת, די מייגע, צפוי לרוב מבחינה עלילתית (ולא רק משום שסופם של האירועים ההיסטוריים ידוע) וחוזר על עצמו, עם שיאים דרמטיים מקומיים וללא שיא דרמטי כולל. זאת, למרות כמה קרבות משוחזרים ומפורטים, המרתקים בדינמיות שלהם, וגלריה של שחקנים צעירים ואלמונים טובים, המגלמים דמויות אמינות, שסובלות מקירבתן לדמויות האמיתיות, ולפיכך הן דוקו-וויזיות מדי וקצת דו-מימדיות. אלמוניות השחקנים מעניקה, אולי, אותנטיות רבה יותר לדמויות, אך היא גם בעוכריהן: הצופה מתבלבל ולא תמיד מצליח לזהות דמויות מסוימות בסצינות חשוכות או בשל צבעי הסוואה, והרצף - המבוסס על הכרות והמשכיות - נפגם. החזות מסוגננת מאוד, בשיחזור התקופה ובצילום, והצבעים בוציים גסים, עכורים, בסיסיים, צהבהבים-חומים-ירקרקים, הנוטים לעתים קרובות אל השחור-לבן.

טביעת אצבע שפילברגית - לטוב ולרע

לצד יוצרים קבועים - המעצב האמנותי הוותיק אנתוני פראט, המלחין מייקל קאמן - העסיקה הסידרה שורה של צלמים, תסריטאים ובמאים מתחלפים לכל פרק, בהם יזם הסידרה טום הנקס (שכתב את אחד הפרקים וביים פרק אחר), פיל אולדן רובינסון ("שדה החלומות"), הצלם-במאי מיקאיל סלמון והבמאים הבריטים דייויד ללאנד ודייויד פרנקל (היחיד שמביים שני פרקים בסידרה). ועם זאת, הסידרה כולה כתובה, מעוצבת, מצולמת, מבויימת ומדברת בסגנון אחד, אחיד וברור, וטביעת אצבעותיהם, כמו תפיסתם המוסרית העקרונית המוסכמת של שפילברג והנקס, היא הקובעת כאן. אולי התפיסה הזאת, קולנועית ומוסרית, והצמידות הרבה-מדי למציאות ההיסטורית ולדמויות האמיתיות, אולי המחשת התיעוד הקולנועי ששפילברג כה אוהב, מאז "רשימת שינדלר" שלו, פעלו לרעת הסידרה.

לראות? כן, כל עוד תחזיקו מעמד. סוף-סוף, סידרת הטלוויזיה היקרה ביותר, נכון לעכשיו. ואם תחזיקו מעמד לאורך כל עשרת הפרקים (אורך כל אחד מהם שונה, בין 50 ל-75 דקות), תראו באמת את כל מה שכבר ראיתם פעמים רבות בעבר, הפעם בסידרה מלוטשת יותר, עשירה יותר, מדויקת יותר, מעוררת כבוד יותר – אבל יצירה שעבר זמנה, במידה רבה.

"אחים לנשק", ערוץ 1, הערב (רביעי), 22:00