המעגל שלא נשבר

בכל הגרלה אירופית ישנם חמישה-שישה בתים בהם לישראל אין מה לחפש בכלל. אם המזל בהגרלות נגמר לנו, יכול להיות שאנחנו אפילו לא יודעים עכשיו את שמות השחקנים שיקבלו יום אחד סיכוי דומה. זוהי אכזבה בהיקף שהרבה אוהדים אירופאים לא יכולים לקלוט. כשסולסקיאר קובר באכזריות את באיירן מינכן בזמן פציעות, שום אוהד גרמני לא מעלה בדעתו אפשרות שהלכה כאן הזדמנות שלא תחזור בתוך עשרות שנים. לנו זו עלולה להיות מיתולוגיה. הדבר המשמעותי היחיד שנזכור למשל מהקריירה הבינלאומית של דדי בן-דיין.

אם סטטיסטיקת ההגרלות קצת תתאזן יש סיבות לפחד. מה היינו עושים למשל בבית של רומניה ואיטליה? של הולנד, פורטוגל ואירלנד? יוגוסלביה ורוסיה? אנגליה וגרמניה? דנמרק וצ'כיה?

לשבור את המעגל

לא צריך להיות גאון כדי לדעת שהשער שחטפנו היה של ניסיון מול חוסר ניסיון. ניסיון, כי האוסטרים, למרות מוגבלותם, הבקיעו שער בזמן פציעות בכל משחק במונדיאל 98. וזה היה בסך הכל לפני שלוש שנים. ואנדי הרצוג ידע שכדור הכי פשוט למסגרת הוא הדבר הכי נכון במצב כל כך מתוח.

וגם חוסר ניסיון, כי בחומה הישראלית המרושלת שעמדה מול הרצוג לא היה שום שחקן שעמד לפני 13 שנה בחומה הרשלנית שהתייצבה מול צ'רלי יאנקוס. המעגל הזה, של חוסר ניסיון במשחקים מכריעים בגלל שמפסידים משחקים מכריעים בגלל חוסר ניסיון הוא מעגל שכל כך קשה לשבור אותו.

הלקח האפור

מדי כמה שנים מגיחה מדינה קטנה ומצליחה לבנות לעצמה מסורת. לעלות על מעגל בו עולים למפעלים בהם צוברים ניסיון שעוזר לעלות למפעלים. עשו את זה נורבגיה ואירלנד ב-15 השנים האחרונות. לפני עשרים שנה עשתה את זה דנמרק. וכל המדינות הללו עשו את זה בגלל ששלחו כמות עצומה של שחקנים, 30, 40, 50 ויותר לשחק בליגות אירופאיות בכירות. הלקח הוא פשוט. לקח אפור וברור: בלי כמות רצינית של שחקנים בליגות אירופאיות אנחנו עלולים לעבור עשרות שנים ללא טורניר חשוב.

זו לא שאלה אם מאמנים כאן יודעים או לא יודעים את העבודה. שחקנים הם לעולם טובים רק כמו היריבים שלהם מדי שבת. דור הקשרים המוכשר שייצג את ישראל בעשור האחרון נכשל כמה פעמים בגלל הגנה לא יציבה שעמדה מאחוריו, וכשההגנה התייצבה סוף סוף עם נילסן, אז החלוצים דעכו. יניב קטן חשף אתמול עד כמה לנילסן לא הייתה ברירה לשחק בלי חלוצים. לנילסן לא היה הלוקסוס שהיה לקשטן נגד צ'לסי. שני חלוצים אירופים בינוניים.

חבל בשביל נילסן, זה קרה לו גם עם פינלנד לפני 4 שנים, אבל נילסן יכול להתנחם עם ספר היסטוריה של הכדורגל האירופי. חבל בשביל ברקוביץ', אבל ברקוביץ יכול להתנחם במבט בראי. הוא תמיד היה אריה בחולצה של הנבחרת. וחבל שאחרי כמה וכמה משחקי הכרעה של הנבחרת אנחנו לא יודעים אם לחיים רביבו זה באמת חבל.