הפעם האחרונה

לרצוח עובר של חייזרים זה קשה, אבל אומרים שאחרי הרצח הראשון, היתר באים בקלות. באמת היה לי קל יותר אחר כך. רוצח סדרתי לא מרגיש זעזוע. הוא מתכנן את הרצח הבא. רציחה סדרתית תובעת סדר, שיטה ועקביות. זה לא משחק סוליטר. פה צריך תכנון. אז נראה לי שלא אהפוך לרוצחת סדרתית, בסופו של דבר. להרוג, זה להעניש את עצמך ולעשות למישהו טובה, ואני לא רוצה לעשות טובה לאף אחד. אני רק רוצה לתקן את העולם ולהעניש את מי שמגיע לו עונש. את הרצח השני באמת תכננתי, אבל הקדשתי אותו למישהו שזה ממש מגיע לו, ונשבעתי שזאת הפעם האחרונה. זה קרה היום בבוקר. הוא התעורר בתא הריק שלו, בפריסל הסוליטרי שלו, והדבר הראשון שהוא ראה מול העיניים היה אותי. זה גם היה הדבר האחרון שהוא ראה. מה הוא ראה אחר כך, אין לי מושג. בכל אופן, אני הייתי מאוד מאורגנת וידעתי מה אני עושה מההתחלה ועד הסוף. קודם כל, דחפתי לו בייקון לפי הטבעת ואספתי כמה עכברושי ביבים צהובי שיניים ושעירי זנב, שייכנסו פנימה בחיפוש אחרי הבייקון. אחר כך הבאתי לתא שלו את אחותו. ארגנתי כמה אסירים בטחוניים שיביאו אותה לידי אורגזמה מול הפרצוף שלו, בעוד שחקן ערבי תכול עיניים משתין עליו מאחורי הסורגים. כדי שלא יהיה לי משעמם, במו ידי המכוסות בכפפות סטריליות, חתכתי לו את הזין לעיגולים שווים, דקים כמו פרוסות נקניק סלמי מבשר פיגולים, מרחתי על זה סחוג, שמתי בלפה, ונתתי למתנחלת יפהפייה להאכיל אותו בזה, כששני עובדים זרים מתאילנד מזיינים אותו בתחת לסירוגין. בזמן שהפה שלו היה פנוי, בין ביס לביס, הכרחתי אותו למצוץ לחזיר ורוד ומפוטם. הזין של החזיר, אגב, היה באורך 55 ס"מ, והמרקם שלו היה די שעיר, כי הוא לא עבר ברית מילה. את הזרע העשיר שהצטבר בפה שלו הוא בלע עד הסוף. לקינוח, לסבית שמאלנית הביאה לו דלי מלא בחרא של שינקינאים שבילו שבוע בסיני וחרבנו בבול-קליעה של הבדואים, דחפה את הראש שלו פנימה ונתנה לו ללקק, עד שהדלי היה נקי. ולגראנד פינאלה, כדי שיתחרט על היום בו נולד וגם בגלל שלכל אחד יש אמא שאוהבת אותו, הכנסתי לתא את אמא שלו, פתחתי לה את הכוס והכרחתי אותו להיכנס פנימה. הראש קודם, הרגליים בסוף. הוא התפתל והתפתל, עד שנעלם בתוכה. פלופ. עליה לא התעכבתי הרבה, סתמתי את החור עם חול מארגז חול, חתמתי אותו עם מדבקת "שלום, חבר", על החריץ של התחת הדבקתי "הזמן עובר ואתה חסר, חבר" וכיסיתי בסדין שכתוב עליו "שלום, בלהות". באותו רגע התחילה האדמה בהר הרצל להיסדק, ויצחק יצא מהקבר, קצת רזה, אך מה זה חשוב. הוא צעד ברגל עד לכנסת, מזג לעצמו ויסקי והתיישב בכסא שלו. במקביל ובלי שום קשר, דווח ב CNN על כמה מיליוני אנשים אפורים ורזים בפולין ובמזרח גרמניה, שצצו פתאום משומקום, והתחילו להתנפל על הצרכניות והסופרמרקטים הסמוכים כאילו לא ראו אוכל שישים שנה. הם נעלמו מיד אחרי שגמרו לאכול, ורק כעבור כמה חודשים הגיעו דיווחים על רציחות אכזריות ומסתוריות ברחבי העולם, במיוחד במינכן ובדרום אמריקה. איך וייס נישט. לי אין שום קשר לזה. לא ידעתי, לא ראיתי, לא שמעתי. רק ראיתי את זה אחר כך בטלוויזיה.

נהיה צהרים. ישבתי לי על חוף מציצים בתל אביב שהפכה לדיונות עם בוסתני פרי, ורווח לי. שיזפתי את השוקיים בשמש הנעימה. מעלי היו עצי תמר שהטילו צל קריר על הפנים שלי, ורוח צפונית מערבית נשבה מהים. מולי עברו שיירות גמלים וחמורים. מרחוק שמעתי תיפוף דרבוקות ושעטת פרסות. ראיתי מרכבות ברזל שועטות בענן אבק. לפעמים הן נראו קרובות ולפעמים רחוקות, בגלל האוויר החם. הן התקרבו אלי ונעצרו לא רחוק. אנשים שחומים בגלימות לבנות בירכו אותי לשלום בעברית עם מבטא מוזר. מישהו בגלימה צבעונית עם עיטורים ירד מהמרכבה ובא אלי בריצה, כשמסביבו פמליה של גברים חסונים חמושים באזניות ומשקפי שמש. מיהרתי לבדוק אם הורדתי שערות ברגליים, פדיחה להיראות ככה מול כל החתיכים האלה.
האיש בגלימה הצבעונית נעצר מולי. "פה זה שפך הקישון?" רחרחתי מסביב. נראה לי שלא. "סיסרא עבר כאן?" הוא שאל בקוצר רוח. "אתה מתכוון לאיש הזה ששוכב כאן באוהל שלי עם יתד ברקה?" עניתי בקרירות. "מיידלע, אין לי זמן אליך. תעני לי כן או לא." הבנתי שאני בקלוז אפ ואמרתי לאט, "לך ואראך את האיש אשר אתה מבקש". הוא מיהר פנימה, העיף מבט בגופה, הפך את הראש, הנהן בשביעות רצון וניגב את הידיים המגואלות בדם ביריעות האוהל. "את יעל, כן?" הוא שאל. "כן", עניתי והשפלתי מבט, כמו שנשים גיבורות שיודעות את ערכן עושות בסרטים, רגע לפני שהן מביטות לו בעיניים. "שם יפה", הוא אמר והסתכל עלי מלמעלה למטה. "סתם, השם הזה היה אופנתי בשנות השישים", הסברתי לו. "אני לא יודע מה היה אז", הוא אמר בקול נמוך, "אבל מעכשיו את תיזכרי בדברי ימי עמנו כגיבורת ישראל".
"עזוב", הצטנעתי, למרות שזאת בכלל לא אני שהרגתי אותו. הוא פשוט היה שם. "סך הכל עשיתי מה שהייתי צריכה לעשות, אתה יודע, אנ'לא ממש יהודיה, כלומר אנ'לא שומרת מצוות, וגם אנ'לא יכולה להיות גיבורת ישראל, כי אני רוצחת סדרתית. זה כבר הרצח השלישי שלי היום, כולל ההפלה שעשיתי".
"לא חשוב, יעלי," הוא אמר והעביר את גב היד שלו על הלחי שלי. ברור שהוא לא הקשיב למה שאמרתי. היד שלו הסריחה מדם חמוץ. "כל גיבורי ישראל הרגו מישהו. זה עדיין לא הופך אותם לרוצחים".
איזו דמות אבהית וסמכותית, מחמם את הלב. "השם הוא ברק," הוא אמר. "אלוף ברק בנאבינועם. BB בראשי תיבות".
"תשמע ברק, יש לי התלבטות," אמרתי לו. "אבל אני יכולה לסמוך עליך שזה יישאר בינינו?" הוא הסתובב, לחש משהו לחבורת הגברים החסונים שסביבו, והם זזו קצת הצידה. "המאבטחים שלי," הוא הסביר. "כבר היו דברים מעולם. מה ההתלבטות חומד?"
"הבוקר הרגתי מישהו, שחשבתי שזה מגיע לו. אתה מבין, הוא רצח איש שמאוד הערכתי, כלומר לא רק אני, הרבה אנשים, אבל הוא לא מתחרט על הרצח והוא מתנהג כאילו שזאת הייתה הנחיה ישירה מאלוהים. יכול להיות שהרגתי גיבור ישראל כשבעצם רציתי להעניש רוצח? יש איזו דרך לבדוק עם אלוהים למה הוא התכוון?"
ברק לא רצה להסתבך עם החוק ועם אלוהים, כי הם לא תמיד חופפים, אבל משהו בתמימות ובציפייה שלי לתשובה אמיתית עשה לו את זה. "מה שאלת, מותק?" הוא אמר בקול צרוד ונצמד אלי, כשהוא מניע את האגן שלו בתנועות מעגליות ונושף עלי הבל של מסטיק אורביט עם ניחוח בצל. "חבל שתעסיקי את הראש החמוד שלך בשאלות מעיקות", הוא לחש, ורופף את החגורה. לזה לא כל כך ציפיתי. בשביל מה בכלל שאלתי אותו. הוא לא סמכות מוסרית. הוא לא מהדור שלי, אין לו מושג מה זה סוליטייר, מה זה אינטרנט, מה זה צניחה חופשית. הוא לובש בגדים של מחסני תלבושות, החגורה שלו עשויה מפלסטיק מרוסס בספריי זהב, הוא נועל סנדלי נמרוד עם רצועות. יש לו כרס. הוא מעשן נובלס. הוא מאלה שאומרים "חומד", "הפוך על הפוך", "אשכרה", ו"חרטבונה". הוא מסוג הגברים הישראלים האלה שהיו מסוגלים להגיד לי "יאללה מותק, תכניסי לך אותו שמה, אני רוצה שתיהני" ואחרי עשר שניות לגמור, ללכת לשטוף את עצמו ולשאול אם נהניתי. הוא שלח יד עבה לחזה שלי וניסה לדחוף אותי לתוך האוהל. "די, עזוב אותי, לא רוצה", אמרתי, אבל זה לא הזיז לו. "למה?" הוא שאל והפיל אותי על המזרן. "לא בא לי", אמרתי וניסיתי להיחלץ ממנו. "יבוא לך", הוא אמר וקרע מעליו את אפוד המגן. ראיתי שזה מגיע. הוא שלף אותו החוצה, תפס את הידיים שלי ביד אחת, ביד השניה דחף לי את המצח אחורה ותחב אותו לפה שלי. הכל שוב עלה לי. המגע, הריח, חוסר האונים והעלבון. לא יכולתי לעצור בעצמי יותר, זה השתלט עלי. ידעתי שאסור לי אבל היה מאוחר מדי. הוא עצם עיניים, שיחרר את האחיזה ונשען לאחור. הידיים שלו נמתחו לצדדים. בלי לחשוב בכלל שלפתי את היתד השניה. זה לא לקח יותר משניה. נתתי לו ליהנות עוד דקה, כדי להיות בטוחה שהוא לא רואה, לקחתי נשימה עמוקה, הרמתי את היד, וקנאק! תקעתי לו את היתד השניה ברקה. קילוח של דם השפריץ עלי. הוא חרחר. גררתי את עצמי החוצה והקאתי. נכנסתי לים לשטוף את עצמי. הגלים היו קרירים ומלטפים והמלח חדר לי לעיניים. שחיתי ובכיתי עד שהחשיך, ונשבעתי שהפעם, זאת באמת תהיה הפעם האחרונה.