סקיצה

זרימת האור על פניה. הקמטים, צבע הסוודר המסמן תווי גוף. נינוחות טבעית או אשליה? יש לתמונה הזאת איכויות של ציור שמן כבד: מתחת לתמונה שכזו שמים פתק: "אשה יושבת ליד שולחן".
אשה יושבת ליד שולחן. מזמינה קפה הפוך ומתלבטת בעניין העוגה. בינתיים מחכה, להתרחשות בתוך בית הקפה יש קצב משלה. זוג מתקרב, עיון בתפריט, בסופו החלטה. מלצר מתקרב למלצרית באינטימיות שאין בה מבוכה.
כל יום חמישי בחמש היא פה. כל פעם ממציאה את עצמה מהתחלה. (פעם ניסתה לקרוא ספר שהביאה אתה אבל לא, רק לחשוב על זה). היא בבית הקפה. בית הקפה והיא. כמה מסתורין יש כאן. לנחש מה חושבים עליה הסועדים האחרים. אין גבול לדמיון. בטח מספרים לעצמם איזה סיפור: מי האשה הזו, מה עושה כאן דווקא עכשיו. למי מחכה.
רק רגע, אנשים, תנו להתמקם, קצת לחשוב. שימו לב: החלטה!
נא להכיר: אשת עסקים שקבעה פגישה ביום חמישי בחמש. מחכה להצעה כספית מפתה, משהו שישנה את התמונה הכלכלית, נאמר, מן הקצה אל הקצה. יבוא איש רחב גוף עם סיגר. יציץ בשעון הזהב שלו ובלשון הסוחרים יאמר:
מה את אומרת, טייק איט אור ליב איט.
ליב איט. תעזבי את זה, מה לך ולעסקים. מה לך ולאיש זר.
בחמש ושתים עשרה דקות תכנסנה שתי חברות, גיל העמידה, מפטפטות תוך כדי, מה יש לך להציע היום מותק, הן תשאלנה את המלצרית הצעירה מהן כמעט בשלושים שנה. האשה עם הסוודר נושמת נשימה עמוקה (סיגריה הייתה מתאימה פה אבל לא היא מעצבת את התמונה. עניין של חוקי משחק, מותר לה להמציא רק את עצמה). את חייבת להבין את ההתלבטות שלי נושמת החברה, זה עניין של להיות או לא להיות. זה הוא או אני. ואני, אין לי ברירה.
פיסות חיים מתנגשות להן בתוך חלל דחוס מאדי מרק מהביל ותנור חימום שהטמפרטורה שלו גבוהה קצת יותר מדי. בשולחן על יד, בליינד דייט אוכל מרק, הוא הזמין גם קולה והיא שותה מיץ תפוזים לא ממותק. אחר כך יזמינו הפוך ויקוו לטוב. המרחק ביניהם, עניין של שפת גוף, משדר מבוכה. מי אני ומי אתה ומה אנחנו עושים פה יחד בחדר מהביל, שבו הטמפרטורה מעט גבוהה מלהכיל.
אמא שלה תכף תתקשר, לא תבין לאן נעלמה ולמה לא החזירה צלצול לפני שעתיים. (סיבה טובה לנתק את האלחוטי). מה תגיד לאמא כשתשאל היכן היא. אמא כמובן לא תשאל "היכן את" אלא איפה את, ומה את עושה. ומי שומר על הילדים. עולם המושגים של אמא שלה לא מכיל את צמד המלים הללו: בית קפה, שייכת לעולם אחר אמא שלה. עולם שאין בו ישיבה של בטלה ביום חמישי בחמש, חמש ועשרים אם רוצים לדייק, ליד קפה הפוך עם אפשרות לעוגה. בעולם של אמא, ביום חמישי בחמש מערכת יחסים בין אישה לעוגה מתרחשת ליד תנור מהביל, עם תבנית בעמדת המתנה, (את המתכון קיבלה משכנה). אמא לא תשאל "מה את עושה כאן", אילו ידעה, מפני ששאלה זו תחצה את הגבול הלא כתוב שבין השאלות שמותר לשאלות שאסור. אמא לא רוצה לריב, לריב זה הדבר האחרון שהיא רוצה. מהו הדבר שלפניו, רוצה היא תמיד לשוב ולשאול, בהלצה, אבל נמנעת כי אמא לא תבין את התחכום רק תתרגז לשווא. תתרגז, וכמו תמיד, יכאב.
מכיוון החברות לא מסתמן כל חדש. אחת הוציאה טישו, דרמה בשיאה, אולי זה סיפור גירושין קשה, בוודאי יש שם איזו אכזבה. על פני החברה מסתמנת בעיקר הקשבה. הזוג מכרסם בשתיקה, אהבה גדולה אין כאן, זה ברור, אבל זה בליינד דייט, ואנחנו רק באמצע הסיפור.
בינתיים המציאה דמות חדשה. עוד אשה. ברחה מהבית, בית מדהים. השאירה אולטימטום כבד. שעתיים יש לך להחליט האם. ואם לא, זה אומר, שהיא תיקח את המזוודה (שנשארה במכונית) ותמצא מקום אחר. דקות אחר כך הוא יגיע, נרגש. בבקשה בואי, נתחיל מחדש. הוא הספיק להתקלח, החולצה נקייה. (מי מתקלח כשדברים חשובים כל כך עומדים על הפרק, אבל הוא התקלח, זה בדיוק מה שהוא עשה, זה הטיפוס). כובד ראש נעים מסתמן על פניו היפים, הרגועים, היא מאמינה לו בוודאי, אבל הסיפור הזה נשמע בכל זאת פשוט מדי. אז צריך לבחור דמות אחרת, ומייד כי השעה כמעט חמש ושלושים ואם לא תמציא את עצמה בהקדם, יתפסו לה את כל הסיפורים.
חמש שלושים וחמש. עכשיו היא אשה לבדה, ציירת מחוננת בעיקר מתבוננת, בדיוק לפני תערוכה. שמחה בחלקה, גם אם פה ושם עצובה. יש לה פה שולחן קבוע וגם תפריט די יציב. כאן הזמן לפגוש אנשים, זמן להקשיב. שם בבית היא מציירת בטרוף, לפה באה בשביל להירגע, הציירת. לשתות קפה טוב, להיראות אחרת. לראות קצת פנים. לחייך חיוך מר, ולא להתעלם מהמבטים ששולח, אל המלצרית, המלצר, מחיוכו המזמין, העצוב. חומר למשוררים ולציירים, החיוך הזה ממש, בשבילו באה. הוא ייתן לה רעיון לציור שמן, חדש. (אולי צבעי מים מתאימים פה יותר מפני שהקלישות במבט שהחזירה המלצרית מסגירה את העובדה שהמלצר כבר נשוי באושר והמלצרית בשבילו היא לא יותר מחלום שלא יתממש, בין השאר מפני שהשעה היא כבר רבע לשש).
איך שהזמן רץ. שעת החלומות תכף תיגמר. כמה אפשר להספיק בשעת בית קפה ליד הפוך אחד, וכמעט עוגה.
שתי החברות עדיין לא מיצו את המשבר. אם היא אינה טועה הם מדברים על החיים שאחרי, על מה יקרה כשהכל ייגמר. לא ברור אם זה רק עניין הגירושין או שמדובר במשהו קוסמי יותר. הבליינד דייט עוד לא התחיל את החיזור. רומן כבר לא יהיה פה, הם קמים, מנערים בגדים. היא מזהה דמעה באחת מארבע העיניים שביקשו לפני רגע חשבון. מישהו קיווה פה ליותר. התחילה פגישה, עכשיו הכל ייגמר. עוד פרשייה אחת נוספה, למקרה שמישהו עדיין סופר. שתי דקות לשש. גם היא כבר הייתה צריכה לבקש חשבון, תכף תאחר, ומה תגיד המורה לפסנתר? חותמת על כרטיס האשראי אומרת יפה תודה ושלום. ניגשת למכונית כדי להיות בשש וחמישה בדיוק במקום.
הריח של בית הקפה נדבק לה לסוודר.
אמא, הכל בסדר? איפה היית? שואלת פסנתרנית צעירה. כמעט בת עשר. אמא, למה את לא עונה? בשבוע הבא אין שיעור, היא מטעימה. המורה נוסעת לחו"ל, תתקשר כשתחזור. אמא, קרה משהו? למה את לא שמחה. אמא, זה לא נורא, רק שיעור אחד. אמא, שיעור אחד, ואת בוכה?