שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    תקדים בבג"ץ: זוג הלסביות הפכו לאמהות חוקיות

    האם רותי: "במי זה פוגע? במיטה הציונית הקולקטיבית?" האם ניקול: "הרי עברנו את ההפריה וההריון יחד".

    בפסק דין תקדימי החליט הבוקר בג"צ להתיר לזוג לסביות להפוך לאמהות שוות זכויות וחובות לילד, שהוא בנה הביולוגי של אחת מהן. בשנתיים האחרונות התעקש משרד הפנים שלא לרשום את ניקול ברנר-קדיש כאמו החוקית של הילד מתן, משום שהיא איננה אמו הביולוגית. בידי ניקול נמצאת תעודת אימוץ של הילד מבית המשפט הפדרלי בסן פרנסיסקו. הבוקר הגיע המשפט הממושך הזה אל סופו.
    "כששמעתי לפני הכל שהשופט פוסק לשלם לנו הוצאות, הבנתי שזכינו", אומרת ניקול, האם המאמצת, "והיתה התרגשות מאד גדולה. רצינו לזכות גם כדי ליצור תקדים לנשים אחרות. אני מכירה לפחות שלושה זוגות לסביות שחיות בחו"ל ומחכות לתקדים הזה כדי לחזור לארץ. ביקשנו ממשרד הפנים לשנות את עמדתו, והיום הכרחנו אותו לעשות כן".
    האגודה לזכויות האזרח ליוותה את ניקול ורותי ברנר-קדיש במאבקן. השופטת דליה דורנר כתבה בהחלטה: "הרישום שלפנינו אינו משקף את ההיבט הביולוגי, כי אם את ההיבט המשפטי. אך מובן הוא כי לכל מאומץ יש שתי אימהות, האם הביולוגית והאם המאמצת". עו"ד הדס אגרי מהאגודה שיחררה הבוקר אנחת רווחה גדולה כששמעה על פסק הדין: "כל הכבוד על אומץ הלב", אמרה. "זהו תקדים חשוב שבו קבעה השופטת דורנר כי קיום שני הורים מאותו מין הוא אפשרי".
    לפני כשנה הוציא בג"צ צו על תנאי המורה לשר הפנים לבוא ולהסביר מדוע לא ירשום מרשם האוכלוסין גם את ניקול ברנר קדיש כאימו של בנן המשותף. רותי וניקול ברנר-קדיש, המחזיקות בשתי אזרחויות - אמריקאית וישראלית - חיות יחד כמשפחה לכל דבר. הן נשואות כבר שבע שנים בנישואים קונסרבטיביים ומאושרות יחד.
    לפני חמש שנים החליטו הזוג להביא ילד לעולם, באמצעות תרומת זרע. ניקול, האם המאמצת, מגיבה בטבעיות: "את כל ההריון הזה עברנו יחד. כל התוכניות וההפריות היו של שתינו. באופן אקראי נבחרה רותי להכנס ראשונה להריון, מתוך ידיעה שיהיה יותר מילד אחד וכל אחת תיכנס להריון בתורה. אני לא רציתי להכנס להריון באותה תקופה כי הגעתי למקום עבודה חדש וחששתי שבטן גדולה תעשה רושם לא טוב, אז רותי עשתה את זה".
    עד לרגע האחרון לא היה ברור לשתיים מי מהן תהרה ותלד. לאחר ההפריה הראשונה עברה רותי הפלה. במרוץ המטורף להרות שוב נפל תאריך ההפריה דוקא על הביוץ של ניקול. ניקול היתה מוכנה להרות, אך בסופו של דבר עמדה רותי במשימה וילדה את הבן מתן, היום בן ארבע וחצי. "כשאשה עוברת תהליך הפריה כי בעלה עקר, כאשר היא יולדת, בעלה לא צריך לאמץ את התינוק שנולד, כי הוא נחשב לבנו הטבעי.. אז למה שאצלנו זה לא יעבוד באותה הצורה?" היא מקשה.

    - למה היה לכן כל כך חשוב להיות שתי אימהות חוקיות?

    ניקול: "רצינו שיראו בנו שתי אימהות שוות זכויות עם כל המשמעות הסמלית של העניין. בתור זוג לא רגיל פשוט חשבנו על הגרוע מכל: אם חלילה קורה מחר משהו לרותי, המדינה יכולה לבוא ולקחת ממני את מתן, כי על פי הרישום אני לא אמא שלו.
    חוץ מזה, קיבלתי את תעודת האימוץ בארה"ב, והאמת היא שמרגע שיש לך את הזכות הזו, את לא מוכנה לוותר על זה. מדינת ישראל, שאמורה להיות הבית שלי, פשוט שוללת ממני את הזכות להיות אמא שלו כחוק".
    רותי: "אנחנו תוצאה של חברה מערבית, המשפחה כאן היא מוסד מקודש, ולמדינה יש אינטרס לשמור על זה שגברים הם חיילים ונשים הן אימהות. כל נסיון לשנות עלול חלילה למוטט את המשפחה הקונבנציונאלית"

    - מה יודע הבן מתן על המאבק שמתנהל מעל ראשו?

    ניקול: "כלום. פשוט שיקרנו והסתרנו ממנו, כי ראיתי שהוא לא מגיב טוב למשפטים שהוא שומע כשמדברים על הנושא. הוא רגיל לקרוא לי מאמי, ולרותי הוא קורא אמא, ואם הוא שמע ממני פעם משפט כמו `הם טוענים שאני לא אמא שלו`, זה גרר אצלו חרדה גדולה מאד".
    בתחילת נישואיהן של השתיים הן חיברו את שני שמות המשפחה - ברנר וקדיש - לשם אחד ארוך. לפני כשנתיים ילדה ניקול ברנר קדיש, האם המאמצת של מתן, את בנה נווה. גם עם נווה היו מעוניינות השתיים להגיע לאימהות משותפת, אולם נווה שייך למאבק קצת אחר: הוא נולד בארץ ואינו נושא תעודת אימוץ שהוציא בית משפט אחר.
    כשהחליטו הזוג ברנר-קדיש ללכת בדרך לא סלולה, הן ידעו שפעולת החציבה תהיה מתישה. היום, הן אומרות, היא היתה לא רק מתישה אלא גם פוגעת ומשפילה.
    ניקול: "הדיון הראשון בבית המשפט היה הכי מפחיד. היתה עוינות מצד השופטים, הם שאלו שאלות קטנוניות כמו `למה זה בכלל חשוב לכן`, ואחד השופטים אמר `כן, אני מכיר את התופעה הזאת`. פתאום הפסקנו להיות בני אדם והפכנו לתופעה".

    - מה יקרה אם חלילה תתגרשו?

    ניקול: "לכל זוג יש את הפחד הזה. היום החוק לגבינו תופס כמו לכל הזוגות. תהיה בעלות משותפת על הילדים במקרה שנתגרש ונצטרך להגיע להסכמות. גירושין הם החשש הגדול של כל זוג שיש לו ילדים, אנחנו מדברות ביננו על הכל בגלל שאני עורכת דין שתמיד חושבת על הגרוע מכל, ולכן הגענו להסכמות בעניין הזה: אם נתגרש אף אחת לא תצא מהעיר כדי שלא נהיה רחוקות זו מזו ושני הילדים שלנו ימשיכו לגדול יחד, לא חשוב אצל מי מאיתנו, כי קשר בין אחים חשוב יותר מהקשר עם ההורה".

    - מה קשה לכן יותר כלסביות, "לזכות" בילד או לצאת מהארון?

    רותי: "תראי אני עברתי תלאות רבות עם עצמי לפני שיצאתי מהארון, אבל ברגע שהבנתי שאני מרוויחה ולא מפסידה, פשוט יצאתי. לצאת מהארון זה לא עניין נקודתי שמתחיל ונגמר, אלא משהו ממושך ואתה צריך להחליט אם לצאת מהארון כמה פעמים ביום. בעבודה ובמכולת, וכשאתה נכנס למונית, כי תמיד ישאלו `אז מה עושה בעלך?` ואתה צריך להחליט אם גם כאן אתה יוצא מהארון, או שהפעם אתה לא מספר".

    - אפשר לאהוב ילד ביולוגי וילד מאומץ באותה דרך?

    רותי: "כן. היחס שלנו לכל בנאדם הוא שונה. שני הילדים הם שני אנשים שונים, אבל השוני לא בא מזה שאת אחד מהם ילדתי ואת השני לא. כמות האהבה והאחריות היא אותה כמות בדיוק, רק שמדובר בשני אנשים שונים. מה, אבא שמגדל את הילד שלו, שנולד מתרומת ביציות, אוהב את הילד שלו פחות? גם אמא שלי אומרת שהיא אוהבת אותנו באופן שונה, כי אנחנו שונים".
    ניקול: "כשרציתי להכנס להריון היו לי חרדות של למה להכנס להריון, אם יש לי ילד כזה מושלם? עם מתן יש לי שיחות מדהימות, ומשחקים, בעוד שנווה עדיין קטן מידי ועוד לא ממש מדבר. בכלל, מתן הוא כבר אדם עם דעות ויש לנו ווכוחים. זה קשר שונה, בלי קשר לכמה שאני אוהבת את שניהם".
    בשבוע שעבר שאל מתן את שתי האמהות שלו, למה אין לו אבא ואחות. רותי וניקול מייד עברו לדום והסבירו לו שאחות אולי תהיה לו בהמשך, אבל אבא זה לא דבר שישנו בהכל משפחה. "בינתיים זה הספיק", הן מחייכות, "כי המשפחה היא עדיין מערכת חברתית בשבילו. כשהוא יבין ששתי אימהות לא מסוגלות ביולוגית להביא לעולם ילד, אנחנו יודעות שתהיינה שאלות נוספות".


    לפנייה לכתב/ת
    שאולי שם טוב
    אמהות מאושרות: הזוג ברנר קדיש
    שאולי שם טוב
    מומלצים