הקטנוניות המנוולת של החיים

למהר לקרוא. שישה סיפורים קצרים שכתב בלו - כותב שנון, אנושי, אפל ובעל חמלה מלאת הומור - בין השנים 1957-1968. תענוג צרוף. הטי, שתיינית זקנה המתגוררת בעיירה שכוחת-אל במדבר בבית שהורישה לה האינדיאנית שהטי טיפלה בה; ד"ר בראון הנזכר בערוב ימיו בקרוביו היהודים ובחייהם; גריב, פקיד הרווחה המתוסכל, המחפש את מר טוליבר גרין השחור ביום חורף מר כדי לתת לו צ'ק-סעד בפרברי אווניו; קלרנס פיילר המחפש את כתביו של המשורר הנשכח גונזגה במדריד, ודוקטור מוסבי המפוכח והעייף – כולם, נדמה, השילו מעליהם הכל. בתחילת הסיפור, או באמצעו או בסופו, מגלים הגיבורים שהקטנוניות המנוולת של החיים חזקה יותר מכל אמונה, מהות או דעה שהחזיקו בה.

ביוכימאי, קשישה ערירית ובן-דוד עשיר

בסיפור "הסגנון הישן", דוקטור בראון, ביוכימאי נודע, נזכר באפלולית חייו בבני דודיו היהודים שמתו. בת דודתו מעולם לא סלחה לאחיה העשיר על שלדעתה בגד בה וביתר אחיה בעסקת מקרקעין מוצלחת שהובילה אותו לעושר. על ערש מותה, גוססת מסרטן קיבה, מסרבת בת הדודה הזקנה השמנה והנוטרת לקבל את האח העשיר שלה לביקור פרידה, ומציבה תנאי: 20,000 דולר תמורת ביקור פרידה. זהו סיפור יהודי-אמריקאי על יהודים אמריקאים באמריקה החדשה של בתי הפרברים הבנויים סביב מרכז קניות וקאונטרי כל-יכול, מעין "סלע קיומנו" החדש של ההוויה האמריקאית. ומי בונה את ההוויה הזו לאמריקאים? אלה שאינם יכולים להשתלב בה באמת, כי עודם אבלים על הזהות היהודית-גלותית שלא הצליחו לאבד. אך יותר מכך בלו מספר לנו סיפור על רגשות ללא תכלית, שכן רק ברגע מותה מגלה האחות המרירה של הבן-דוד העשיר את העובדה שיש בה עדיין אהבה אליו. ומתה. לאחר 40 שנה של טינה.

גם קלרנס פיילר העשיר, היוצא לחפש את שיריו האחרונים של המשורר המהפכן המת גונזגה במסע ברחבי ספרד, מגלה במסעו שהשירים לחוד והמציאות לחוד, ובאופן אכזרי ובנאלי מאוד: כל מוקירי גונזגה עסוקים בשכחה שלו וטרודים באמריקאי הזה שרק לפני זמן קצר הטילה מדינתו פצצת אטום על איי ביקיני היפים. קלרנס פיילר הפתטי חוזר כלעומת שבא, מוקע מן השירה, "שאין זו אשמת המשוררים שאין היא מצליחה להשפיע".

חגיגה של ייאוש

הסיפור החותם את הספר מתאר את ד"ר ויליס מוסבי, אינטלקטואל שנון להחריד, זקן המבלה את אחרית ימיו בעיירה מקסיקנית מדברית, עסוק בכתיבת זכרונותיו, ויותר מזה – בייאוש מן החלקים הנבזיים שלא יכניס לזכרונות. מוסבי יוצא לקראת סוף הסיפור לתיור באחוזות קברים עתיקים במדבר, וכשהוא יורד לקבר אחד, מתאר בלו את מחשבותיו:

"כיוון שהשיל מעליו את כל האנושי, מן הראוי שיפגוש את אלוהים.

האם זה יקרה? אבל כיוון שהשיל הכל, איזה אלוהים נותר לפגוש?".

השורות הללו היו שוות לטעמי את הקריאה בספר כולו.

אבל הנוגע ללב והיפה מכולם הוא הסיפור "לעזוב את הבית הצהוב", שהוא חגיגה אצילית של ייאוש. הטי הזקנה היתה שוויצרית שהתחנכה בפריז בראשית המאה, התגלגלה לאמריקה ופגשה את ויקס, נווד עלוב שהיה אהבת חייה וזיין נפלא. לבסוף, אחרי שחיפפה את אהבת חייה בריב מטופש וחסר תכלית, מצאה עצמה ערירית וחסרת כל, יורשת בית מזקנה אינדיאנית אשר בה טיפלה במסירות של כלב תערובת. לילה אחד היא מתנגשת עם המכונית ההרוסה שלה בפסי רכבת, לאחר שהפריזה בשתייה בפאב היחיד בעיירה. שבורת עצמות, חסרת ישע, חסרת פרוטה ובודדה מאוד, הטי עסוקה וטרודה בדבר אחד: למי היא תוריש את הבית? אם בסיפור "הסגנון הישן" מתגלה רגש אהבה כשאין בו עוד תכלית, הרי שכאן מתגלה אדנות על רכוש כשאין עוד זמן ליהנות ממנה.

גיבוריו של בלו תמיד חשים שחייו הם עדיין "אמצע הסיפור": היתה התחלה, היה אמצע, וגם כשהסוף מדגדג בעורף, נמשכת תחושת ההווה המתמשך של החיים. אלה סיפורים שקריאה ראשונה אינה מספיקה בשביל למצות את ההנאה והתבונה הרבה שלהם. כדאי לקרוא שוב, ולו רק בשל הכתיבה האירונית והחדה של בלו, היכולת לספר סיפור כהלכה ולגרום לך להיות מרותק לדמויות אפרוריות מאוד, כמעט מתות.

"זכרונות מוסבי וסיפורים אחרים" מאת סול בלו. מאנגלית: י. ראובני הוצאת זמורה ביתן. 187 עמודים.