אישיות כפולה

רוברט לואי (לא לואיס!) סטיבנסון, הוא אחת הדמויות האהובות ביותר בעולם הספרות האנגלית, ולא רק משום שדורות רבים גדלו על יצירותיו, החל בקובץ 'גן השירים של הילד' וכלה ב'אי המטמון' ו'החטוף', אלא גם בזכות אישיותו הלבבית והמסירות ההומניסטית שלו.
החיבה הרבה שעורר כמעט היתה בעוכריו כסופר, כי המבקרים התקשו להתיחס ליצירותיו בנפרד, וחששו שמא היותו אדם אהוב כל כך משפיע על שיקול הדעת הספרותי שלהם. רל"ס, כפי ששמו נכתב בדרך כלל, נולד במשפחה סקוטית מכובדת, שושלת של מהנדסים מוכשרים, פרוטסטנטים אדוקים ונוקשים בדעותיהם ובהליכותיהם. העיר המלכותית אדינבורו היתה קשוחה בפוריטניות הוויקטוריאנית שלה, ועם זאת הצטיינה בדמויות מוזרות וחריגות. דמות אחת כזו היה דיקון ברודי, אזרח בורגני מהוגן בשעות היום ופושע נועז בלילות. תחביבו המהוגן היה נגרות, ובבית משפחת סטיבנסון עמד ארון מעשה ידיו. אפשר, שאישיותו הכפולה של ברודי היתה ההשראה לדמותו של ד"ר ג'קיל. סטיבנסון הצעיר התכוון להמשיך במסלול המקצועי המשפחתי, אבל לבסוף פנה ללימודי משפטים. ריאותיו הפגועות סבלו מאוד באקלים הסקוטי, והוא החל לברוח למחוזות נוחים יותר. יצירתו הראשונה היתה רשמי מסע רגלי בדרום צרפת, ולאחר מכן בילה חלק ניכר מחייו במסעות, עד שהתיישב סופית עם אשתו האמריקנית בסמואה, ושם מת בגיל 44.
רוב יצירותיו הספרותיות מהולות בהומור, אבל הספר הזה, שהיה לשם דבר, קודר ומפחיד. הוא ראה אור בתקופה שבה סופרים החלו לראות בפסיכולוגיה האנושית, להבדיל מנסיבות חברתיות, את מנוע העלילה. סטיבנסון כתב מיספר רומאנים פופולאריים, גדושי הרפתקאות, וסיפורים קצרים שנונים ומקוריים, לפני שפנה לעסוק בנושא הנפש המורכבת, החצויה בין 'טוב' ל'רע', רעיון ששורשיו נעוצים בהשקפת העולם הנוצרית. ראיית הנפש האנושית כשדה קרב בין היצר הטוב ליצר הרע היא המשך ישיר של התפיסה המונותאיסטית, שבהכרח, ונגד רצונה, היא תמיד דואליסטית: מול האלוהים הטוב יש צורך בשטן, האחראי לרוע שבעולמנו והתאב לנפשות אנושיות.
תיאורי קונפליקט זה, מאיוב ועד דוקטור פאוסטוס, מילאו את היצירה המערבית, אך בתקופת ההשכלה נדחק הפשר התיאולוגי מפני הפסיכולוגיה. יצירתו של דוסטוייבסקי היא אולי גולת הכותרת של הפסיכולוגיה הדואליסטית הזאת בספרות (לימים ייתן זיגמונד פרויד איצטלה מדעית-כביכול לתפיסה זו).
ד"ר ג'קיל (לא ברור לי למה הוא נקרא ג'קל במהדורה זו; בכלל, השמות כאן משובשים: גסט נקרא גיסט, סר דאנוורס קארו נקרא סיר קארי דאנוארס, וכו') הוא אדם מוכשר, מהוגן, אמיד ומקובל על ידידיו. סקרנותו גורמת לו לערוך ניסויים שונים, שתחת השפעת אחד מהם הוא משתנה והופך לאדם אחר - לא זו בלבד שהוא מונע על ידי דחפים אלימים ורעי לב, שבדרך כלל מודחקים וניתנים לשליטה, אלא גם חזותו החיצונית משתנה ללא הכר. בדמות חלופית זו הוא מגלה חיים אחרים, חסרי מעצורים, ולאט לאט דמות מישנית זו - שהוא נותן לה את השם 'מר הייד' (שם המרמז על הסתרה) - משתלטת עליו ודוחקת החוצה את אישיותו החיובית של ד"ר ג'קיל.
השתלשלות העניינים נחשפת דרך עיניהם של כמה מחבריו של ד"ר ג'קיל וגם באמצעות דבריו שלו. הקוראים הראשונים ודאי קראו את הסיפור בנשימה עצורה, ואולי ציפו שאיכשהו הטוב ינצח לבסוף, כמקובל ברומאנים ויקטוריאניים. במהלך הדורות הפך הסיפור לא רק לשם דבר לאישיות 'כפולה', בעלת צד סימפטי וצד דוחה או מסוכן, אלא גם למקור השראה לקולנוענים. הסיפור שימש בסיס לכמה סרטי אימה, שהציגו אתגר לשחקנים. אך למרות מיטב הכישרונות, ההמחשה קשה הרבה יותר מאשר הדימיון הפנימי של הקורא. בייחוד קשה לקבל את השוני הפיסי בין ד"ר ג'קיל ומר הייד - הבדלים בגובה, בשיער, במיבנה הגוף והפנים. נדרשת כאן 'השעיה של הספק', שהיא לא פחות בעייתית מאשר לגבי סיפורים על אדם-זאב או אדם-נמר.
הספר תורגם לעברית פעמים אחדות. אזכיר את תרגומם של י. צ'צ'יק (שנות השלושים), של טלה בר (1984), של עטרה אופק (1994) ושל בתיה גור (1996). התרגום החדש מזעזע, ממש כמו התרגום של 'הרוח מטירת קנטרוויל', מעשה ידי אותה מתרגמת, שראה אור לא מכבר באותה הוצאה. לדוגמה אביא משפט אחד, הכתוב במקור כך: It was a wild, cold, seasonable night of March, with a pale moon, lying on her back as though the wind had tilted her and a flying wrack of the most diaphanous and lowny texture
תרגום ישיר שלי: "היה זה לילה סוער, קר, אופייני לחודש מארס, עם לבנה חיוורת מוטלת על גבה כאילו הדפה אותה הרוח, וחשרת עננים בהולה שמירקמה שקוף ככותנה דקה'. והנה אותו משפט במהדורה העברית שלפנינו: "למרות שהימים היו ימי סוף חודש מארס, היה זה לילה בהיר מאוד. ירח חיוור זרח מלמעלה. הוא היה מונח על צידו, כאילו היטתה אותו הרוח. פתיתי כפור קטנים עפו באוויר הלילה" (עמ' 65). ככל הנראה, פתיתי הכפור באו למלא כאן את מקומו של מירקם העננים. נראה לי, שהמתרגמת אינה מבינה חלק ניכר מהטקסט. היא משמיטה משפטים שלמים ומשלימה את החסר בתוספות משלה. לדוגמה, אם סטיבנסון כתב, בפשטות, שמר אטרסון ישב ליד האח בביתו אחרי ארוחת הערב, בעברית כתוב "אחרי שסעד להנאתו ארוחה טובה ומשביעה" (עמ' 63). צר לי מאוד, אבל הקוראים, שמן הסתם ישמחו למצוא תרגום חדש ליצירה, ייאלצו לחכות לתרגום חדש אחר, מוצלח יותר.
(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

רוברט לואיס סטיבנסון, ד׃ר ג'קל ומר הייד, תרגום: שלי מרון, הוצאת אביב, 125 עמ'