עלו בי סמרמורין

רכובים על גל ההתעניינות המחודשת בסימון דה בובואר, אחרי שהוצאת "בבל" העניקה לקוראי העברית תרגום של "המין השני", נזכרו פרנסיה של "ספריית פועלים-הקיבוץ המאוחד", כי גם להם יש משהו במחסנים. תרגום של "המנדרינים", הרומן הטוב ביותר של היוצרת המבריקה הזאת. והנה הוא מגיע למדפים, בכריכה רכה, וקוראים לו "המאנדארינים", וטוב שהוא מגיע, מפני שמזמן אזל מן החנויות וגם בהוצאה אי אפשר היה עוד להשיג עותקים שלו.

אבל מה מגיע? בהוצאה החליטו שכדאי להשקיע בעיצוב כריכה ובטקסט רכילותי של אלי בן גל, מרצה להיסטוריה יהודית שקשריו עם הספר הזה מסתכמים בהיכרות עם סארטר וסימון דה בובואר, וכן ברומן (בחיים, לא בספרות) עם תלמידה אהובה של דה בובואר, שהמורה הנערצת הפכה למעין אם רוחנית מאמצת שלה. וזה הכל. אפילו לא טרחו להקליד מחדש את התרגום של צבי ארד ולסדר אותו באות נעימה יותר לעין. פשוט הדפיסו תרגום מ-1958.

ומה רע בזה?

בעמוד 9 בספר תוכלו למצוא את הפיסקה הבאה: "'חן חן', אמרה פול ללא חמימה, הדבר היה מקניטה, שדיבריי מכנה בשם קובה את טרקלינה, 'בגלל כל האספקלריות האלה והטפיטים האדומים האלה', היה אומר. הוא הסתכל בחדר: 'יש לתלותם במרכז המריש, הם יפים מן ההרנוג הזה".

המשכתי לקרוא. בעמוד 73 כבר אימצתי בשתי ידיים את המשפט "הייתי יגעה מכדי למצוא לי מפלט בכעס. עלו בי סמרמורין"; בעמוד 75, "רגע של כלום הייתי נדהמת". אחר כך, לאורך הספר "באתי במבוכה" פעמים רבות מדי, ובאמת שלא לצורך.

צבי ארד היה מתרגם מצוין - לזמנו, וללשון התרגום שהיתה נהוגה בזמנו. הזמנים השתנו. גם האידאולוגיה שבה החזיקו מתרגמים רבים כבר אינה תקפה. פעם סברו שיש "להגביה" בכוונה כל דיאלוג מדובר בסיפורת לועזית, כל תיאור, כל מילה אם אפשר – ולהפיק להם נוסח עברי "ראוי", כלומר כזה שישמח את האקדמיה מחד ויעשיר את לשונו של הקורא המקומי מאידך, ואולי, ברבות הימים, ילמדו המקומיים לומר "התבוננתי באספקלריה" במקום "הסתכלתי במראה".

חזון-העיוועים הזה, תודה לאל, לא התגשם. אפשר להיאנח ולקטר על איכותם המידרדרת והולכת של תרגומים לעברית, אבל אי אפשר שלא להתרשם כי בשני העשורים האחרונים מתחוללת מהפכה של ממש בתחום: מתרגמים מבינים שהם אינם סוכנים של תחיית הלשון העברית לדורותיה, כי אם משרתים נאמנים של טקסט. כך, ייתכן מאוד שבעתיד הלא רחוק עוד יקראו ל"מרת דאלוויי" של וירג'יניה וולף פשוט "גברת דאלווי". אבל מי שיקרא את "המאנדארינים" בשנים הקרובות, ייתקע עם המריש וההרנוג, כי בשוק ספרים קטן כמו שלנו, איש לא ישקיע בתרגום חדש בעתיד הנראה לעין, כשהספר כבר מצוי על המדפים.

מיחזור של רומן מצוין

ומה שמצוי כעת אינו טוב. אחד ממאפייני הכתיבה של סימון דה-בובואר הוא בהירות סגנונית, צלילות וחדות של לשון, שמצליחה לגשר בקלילות על פער של כמעט חמישים שנה בין זמן כתיבת הרומן לבין קריאה חוזרת בו, שלשום ואתמול. הספר ראה אור ב-1954, היה סנסציה ספרותית של ממש, זכה בפרס גונקור וביסס את מעמדה של היוצרת גם כסופרת, אחרי מלאכת המחשבת הפילוסופית-אנתרופית של "המין השני".

שלשום ואתמול, במאמץ מתסכל למצוא צידוק להדפסה מחודשת של תרגום ארכאי, שבתי אל המקור. תסלחו לי על הקלישאה, אבל שיני הזמן לא נגסו בו. מדוע? מפני ששפתה של דה-בובואר היתה, ועודנה, "שפת בני אדם". הדיאלוגים שלה אמינים, לשון התיאור שלהם אינה שואבת ממקורות נורמניים עתיקים, והספר אינו עילה מתמשכת להתהדר באוצר מלים "גבוהות" עד אזוטריות אלא, בפשטות, רומן מצוין.

זמן העלילה: מיד אחרי תום מלחמת העולם השניה. הנפשות הפועלות: חוג אינטלקטואלים פריזאיים מחפשי-דרך. כן, זה רומן מפתח. תזהו בו בקלות, גם בתרגום לא טוב, את ז'אן פול סארטר ואת סימון דה-בובואר, את ארתור קסטלר ואת נלסון אלג'רן, את אלבר קאמי ואחרים. אבל זה גם רומן רעיונות, ומאחר שהרכילות אודות המתים מעניינת פחות מתרומתם הנמשכת לחיי המחשבה שלנו, תמצאו בספר התלבטות בשאלות של מוסר אזרחי תחת כיבוש, הדוניזם מול מחוייבות ערכית, מחוייבות לעמדה רעיונית מול מחוייבות לבני אדם באשר הם, ערכה של החברות נוכח מחלוקות אידאולוגיות משסעות. עוד תמצאו שם מסע ארוך ומרתק לתוך חייה ומחשבותיה של אישה, שמסרבת בעקביות להיסחף למערבולות רגשיות מבלי לתת לעצמה ולקוראיה דין וחשבון מפורט על אחריותה להיסחפות.

אלא שבתרגום הישן בעטיפה החדשה, תתקשו מאוד לצלוח את מחסום הארכאיות ולהגיע לעיקר. למה? מפני שמישהו נזכר שכבר יש תרגום במחסן, ואם יש – למה לחדש? לתועלת הקוראים? למי אכפת מתועלת הקוראים, כשאפשר לעשות קופה (קטנה) מחומרים ממוחזרים, שהם באמת "לא יפים מן ההרנוג הזה".

"המאנדארינים", סימון דה-בובואר. מצרפתית: צבי ארד. הוצאת ספרית פועלים, הקיבוץ המאוחד. 608 עמ'