האחים נושמים בלוז

כמו כמעט כל הדברים הטובים, גם אגדת ה"בלוז ברדרס" קרתה בלי שמישהו ממש התכוון לזה. 1976, תוכנית הסטנד-אפ "סטרדי נייט לייב" בשיא הפופולריות הטלוויזיונית. שניים מהקומיקאים העולים המופיעים בה, ג'ון בלושי המנוח ודן אקרויד יבל"א, עולים על הבמה בחליפות הארפו ועניבות צרות מדי ש"שאלו" ממחסן התחפושות של התכנית, ומחממים את הקהל שהגיע לאולפן בסט של להיטי בלוז ונשמה שחורים.

האקט שלהם אוטיסטי לחלוטין. מופרך כמו משקפי הריי צ'ארלס השחורות או תנועות הריקוד המכניות. הקהל באוויר.

אבוט וקוסטלו של הנשמה אוספים חבורה של נגני עילית וותיקים (שניגנו אגב בין השאר את רוב הלהיטים שהבלוז ברדרס חידשו) ויוצאים לשרוף את האוטוסטרדות של ארצות הברית של אמריקה בטור הופעות היסטרי.

זה סיבוב ההופעות שהוליד, בין השאר, את סרט הקולנוע המיתולוגי ההוא ("דה בלוז ברדרס - 1980"), שמעבר להיותו סרט מבדר, הוביל גל של סרטי מסע, מוסיקליים יותר או פחות, מבדרים פחות או יותר, שחוקרים על ארבעה גלגלים ואספלט שחור את אמריקה ה"אחרת".

"האחים בלוז" זכה בשעתו להצלחה קופתית מרשימה ונחשב לסרט פולחן מבוקש עד היום. כמו-גם אלבום הפסקול שכולל ביצועים מדבקים של ג'ייק (בלושי) ואלווד (אקרויד) בלוז ולהקתם ל"אברי באדי ניד סאמבדי טו לאב" ו"גיב מי סאם לאבינג" כמו גם הופעות אורח חד פעמיות של ארת'ה פרנקלין (ת'ינק), ג'יימס בראון, קאב קולוויי ו-ריי צ'ארלס.

הפיוריסטים של הבלוז והנשמה האשימו בשעתו את בלושי ואקרויד בפופוליזציה זולה ו"הלבנה" של המסורת המוסיקלית האפרו אמריקאית. אולי. אך ממרחק השנים ברור שהאנרגיה האופטימית והמקורקסת שנושבת מהאלבום הזה היא - לבנה שחורה או צהובה - קודם כל אנרגיה בלושית. והבן אדם היה גאון.

הקיץ תכף נגמר. ובשישי בצהרים, בדרך הביתה מהים, כשהחול מתחלק שווה בשווה על הטוסיק והריפוד הסובל-כל של מושבי המכונית, לא תמצא שום דבר שיעביר אותך יפה יותר את הפקקים, בדרך למקלחת ולערמת העיתונים הכבדה, מפול ווליום אנרגיה בלושית בטייפ.

המומלץ: הבלוז ברדרס – פסקול הסרט – 1980.