3 אלבומים חדשים

נטלי אימברוליה – "White Lilies Island"

ארבע שנים אחרי אלבום הבכורה שלה, "שמאלה מהאמצע", וההצלחה המדהימה של השיר "Torn", חוזרת הזמרת האוסטרלית נטלי אימברוליה עם אלבום חדש בשם "White Lilies Island", המנסה לשחזר את הקסם הכובש שהיה ללהיט ההוא. במשך השנים האלה הספיקה אימברוליה להתעשר, לנהל רומנים עם לני קרביץ ודייויד שווימר ולהודות כי סבלה מדיכאון-של-אחרי-הצלחה. עם כל המטען הזה, עם הישענותה על מסורת הסינגר-סונגרייטר הבודד של ריקי לי ג'ונס וג'וני מיטשל, ויחד עם המוזיקאי פטריק לאונרד, ניגשה אימברוליה בלהט לכתוב את אלבומה השני, והתוצאה: אלבום שראוי לשם "האמא של האמצע" - הנע בין הכמעט טוב לבינוני פלוס.

מנהלי יחסי הציבור של אימברוליה מנסים להציגה כזמרת בעלת איכויות קוליות, בימתיות ומוזיקליות כשל אלאניס מוריסט ופיונה אפל, שלא לומר של כריסי היינד, אבל אימבורליה מתגלה כאן אמנם כזמרת חביבה, אך מוגבלת. ניסיונה לשבור את דמויה עם הסינגל הרוקרי הכמו-מעניין, "That Day" לא ממש עובד. כתמלילנית אין לה משהו ממש מעניין לתרום ובין הלחנים המשותפים לה וללאונרד יש רק בודדים שמצליחים להפתיע. יכול להיות שהפקה אגרסיבית וסימפונית יותר נוסח זו של האלבום האחרון של קטטוניה היתה מחמיאה לה יותר ולוקחת אותה למקומות חדשים, אבל האלבום הנוכחי חף משיאים מרשימים.

השיר הטוב באלבום הוא "Wrong Impression", עם לחן טוב וגרוב יעיל שיכולים לקחת את השיר רחוק במצעדים. גם "Beauty on the Fire" עם עיבוד מיתרים פוגע מתגלה כשיר מוצלח, ו"Satellite", הריקי-לי-ג'ונסי, שמזכיר את העליזות המפתה של "פרחים בחלון" של טראוויס, יכול לענג במצבים מסוימים. האזנה לשאר האלבום מגלה שאימברוליה ממצה כבר בארבעת השירים הראשונים את טווח הרגישויות שלה. היא אולי הרבה יותר מזמרת של שיר אחד, אבל, בינתיים, נפלאה עד הסוף היא היתה רק בשיר אחד.

הקרנבריז – "Wake Up And Smell The Coffee"

מי היה מאמין שלפני חצי עשור היו הקרנבריז הלהקה הזרה הכי אהובה ונמכרת בישראל. שנתיים אחרי אלבומם הקודם, "Bury The Hatchet", ושנה וחצי אחרי המופע המביש שלהם בפארק רעננה, הם חוזרים עם אלבום חדש, "Wake Up And Smell The Coffee", שמתגלה כיצירה מאכזבת בכל קנה מידה.

הקרנבריז חזרו לעבוד באלבום החדש עם המפיק סטפן סטריט, כהן הבריט-פופ הוותיק, האיש הנהדר שעבד בצעירותו עם הסמית'ס ועם מוריסי, זה שהכתיר את בלר והיה אחראי להצלחת הרביעיה האירית בתחילת דרכה. סטריט הוא אמנם מקצוען ללא דופי ויצרן להיטים בלתי נלאה, אבל הוא זקוק לאמנים בעלי אישיות וקמצוץ של חומרים טובים כדי לרקום להיטי ענק. והקרנבריז לא מצליחים לספק לו אפילו את זה.

האלבום נע בין המביך לבין הבזוי. דולורס אוריאורדן מנסה לשחזר טריקים ישנים בלחנים חדשים, והתמלילים בקושי סוחבים. ואם זה לא מספיק, האלבום כולל מספר שירים שממש נוגעים בטמטום. הסינגל הראשון "Analise" מנסה ללא בושה לשחזר את האסטרטגיה של "Linger" והלחן של "This is the Dry" מתחיל באותם תווים של "זומבי". הנגינה, כשלעצמה, ממש אנכרוניסטית, וזאת בהתחשב שגם בשיאם הם נשמעו מעט מיושנים ומסורבלים. ואולי גם לסטריט נגמרו הרעיונות הטובים. אחרי הכל, גם הוא לא עשה אלבום ראוי לשמו כבר חמש שנים. אלבומם החמישי של הקרנבריז מרמז כי לא נותר לדולורס ולחבריה דבר לתרום לעולם הפופ; לצערי, אפילו לא שיר אחד ראוי לשמו.

הקורז – "The best of The Corrs"

אחרי שמכרה עשרות מיליוני אלבומים ברחבי העולם, חוזרת המשפחה האירית המצודדת עם אוסף להיטים חדש, שמזכיר, לכל מי ששכח, שהקורז היא אולי להקה ורודה ומלוקקת (גם זה לא בטוח), אבל מעולה בתחומה. רק כדי לשים דברים בפרופורציה: בשיר אחד של הקורז (“Radio”, למשל) יש יותר עניין ומוזיקליות מכל מה שיצא בפופ הישראלי כולו בשנה האחרונה. ג'ים קור, המוח שמאחורי נערות הג'יימס בונד האלו, טען בעבר כי המוזיקה של משפחתו היא הדבר הכי גדול שקרה לאנושות מאז המצאת הלחם הפרוס. טוב, לא צריך להגזים, אבל יש לקרוז חוש נדיר לגרוב, הם הדוקים להפליא, יש להם כמה מלודיות ממש מופלאות, והקול של אנדריאה קור נותר קסום בעיני, בעיקר בקטעי האנפלאגד המוצלחים.

האלבום מתבסס בעיקר על מספר להיטי ענק מאלבומם האחרון, "In Blue", אבל גם לאלבמים הקודמים יש ייצוג סביר. יש מספר רמיקסים חדשים ואפילו שיר חדש, ויש הרבה קסם קורזי ברצועות. בקיצור, כל מי שאהב את המשפחה המזמרת, ימצא את מבוקשו באלבום. כשלעצמי, הייתי שמח לטוס עם אנדריאה לריו.