המבקר יורה בכוכב הרדיו

שנואה, בזויה ומוקצית מחמת מיאוס על-ידי מבקרי המוזיקה של תחילת שנות ה-70 (גם בבריטניה וגם באמריקה), שמרה לד זפלין, להקת הרוק הכבד החשובה בכל הזמנים, במשך שנים על שתיקה תקשורתית. היסטוריוני המוזיקה יתקשו למצוא ראיונות איתם, כי את המבקרים ראו ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט (כפי שתיאר זאת קמרון קרואו בסרטו המופלא, "כמעט מפורסמים") כ"אויב" האמיתי שלהם.
הסרט "כמעט מפורסמים" ניסה לשחזר רגע קריטי בתולדות המוזיקה הפופולרית, בו רוקנרול הופך מתרבות נעורים קטנה יחסית לתאגיד פיננסי גלובאלי. ובעקיפין, היה זה גם הרגע בו נוצר נתק בין טעמם של מבקרי המוזיקה לבין רצונו של הקהל. בעוד המבקרים נמשכו ללהקות קאונטרי-רוק מעולות כמו "הבנד" ו"הפליינג בוריטו ברד'רס", וזמרים-יוצרים כמו רנדי ניומן ולו ריד, הקהל התחנן ליותר עוצמה (רוק כבד), זוהר (גלאם רוק) ותחכום (הרוק הפרוגרסיבי). קרואו מיקם את סרטו בדיסוננס האסתטי שבין הביקורת לבין הקהל, וביסס את סיפורו על יחסיו ככתב לשעבר של "הרולינג סטון" עם ג'ימי פייג', הגיטריסט של לד זפלין, שהתמיד בסירובו להתראיין ולהצטלם למגזין, מאחר שמבקרי המגזין שמו ללעג את חמשת האלבומים הראשונים של לד זפלין. "אני לא אפרסם את המגזין המזויין הזה", רטן פייג' בזמנו.

שיר שנמתח על שני צדדים

פייג' באמת כעס בפנים, והיו לו סיבות. ג'ון מנדלסון, המבקר המרושע של המגזין, כתב על אלבום הבכורה של הלהקה ב-15.3.69: "ג'ימי פייג' הוא גיטריסט בלוז נהדר ומקצועי, שחוקר את אפשרויות הצליל של כלי הנגינה שלו. אולם לרוע המזל, הוא מפיק מוגבל וכותב שירים חלשים וחסרי דמיון, והאלבום של זפלין סובל מהעובדה שהוא גם כתב את השירים וגם הפיק אותם". ואם זה לא מספיק, אז על השיר "ילדה, אני הולך לעזוב אותך", הוסיף מנדלסון: "השיר מאוד דל במקומות מסוימים, בעיקר בחלקי השירה".
הקהל לא נשאר אדיש. במכתב זועף למערכת, כתב אריק צ'רלס מברוקלין, ניו-יורק: "הביקורת של מנדלסון היא מאה אחוז שקר. שטויות טהורות. לא היתה להקה כה גדולה, מאז שווינווד עזב את טראפיק". גם צ'רלס לאקווידארה מבוסטון לא נשאר חייב. בתגובה למנדלסון, הוא כתב: "אם הייתי משתמש בביקורות שלך כמדריך לאוסף התקליטים שלי, הייתי אוסף את ערמת הזבל הכי גדולה בהיסטוריה של אספנות תקליטים".
אולם מנדלסון לא התרגש מזעם הקוראים. בביקורת על "לד זפלין 2" (23.12.69), הוא המשיך בסרקזם הקטלני שלו: "הי, בנאדם, אני לוקח את הכל בחזרה. זהו אלבום בעל משקל כבד באופן מזויין... אם תאזינו לזה שמונה מאות פעם, כפי שאני עשיתי, תגלו שמדובר בשיר אחד כבד, אותו מתחו על גבי שני צדדים שלמים". קהל הקוראים לא נשאר אדיש והמטיר זרם תגובות אל המגזין, אבל התגובה הכי מצחיקה היתה מיסודה של קבוצה בשם "The Certin": "מגיע בקרוב לדרייב-אין המקומי: סרט אימה קלאסי אמיתי – ג'ון מנדלסון פוגש את לד זפלין 3".
אלא שמנדלסון לא ניסה את כוחו בשלישית. כדי לתת את הדין על "לד זפלין 3", שיצא בשנת 1970, גוייס מבקר הרוק הכי נבזי על כדור הארץ, לסטר בנגס (המתועד ב"כמעט מפורסמים"), שכתב: "המוזיקה של הזפלין היא קיקיונית וברת חלוף כמו קומיקס של מארוויל, ונמרצת כמו סרטי קרטון. היא לא מאתגרת את הרגש והאינטליגנציה, והיא נשענת, במקום זה, על אפקט הקרביים, שיבטיח כוכבות להרבה משוטטים שיבואו". את "Since I've Been Loving You", הכתיר בנגס האכזר כג'אם סשן ארוך ומשעמם, ואף המליץ לפלאנט לקחת שיעורים מאיגי פופ.
בשנת 1971 חל מפנה קל. מגזין הרולינג סטון עמד בפני מהפיכה אידיאולוגית, לאחר שחברות התקליטים, שהלכה למעשה מימנו אותו על-ידי פרסום, דרשו שימתן את הקו הנוקשה שלו. חילוקי דעות בין המו"ל לבין בכירי המערכת, הובילו לפרישתם של בנגס, גרייל מרקוס וקצפת המבקרים, שעברו לכתוב ב-"Creem". לתפקיד המבקר של "לד זפלין 4" (הגיע לאלבום זהב לפני צאתו לחנויות), גוייס לני קיי העדין, שעתיד להיות הגיטריסט של פטי סמית', שהביט בעין חיובית על הקו העדין והאקוסטי שאמצו פייג' וחבריו. אם כי את האלבום הוא סיכם במשפט: "לא רע בשביל חבורת סוחטי לימון".

אפקט הקרביים

במבט רטרוספקטיבי, בנגס לא ממש טעה כשטען כי הזפלינים פוגעים בעיקר בקרביים, אך, בניגוד אליו, לא הייתי מתייחס להבחנה שלו באופן שלילי. אם דילן הצטיין בשפה כובשת, הביטלס ביכולות הכתיבה (לא רק, כמובן), והסטונס באלימות השטנית המהפנטת, לד זפלין הצטיינו, יותר מכל, כלהקה מבצעת. אני כשלעצמי, למרות האובססיה שלהם למיסטיקה קלטית, לא מתגרה מהם אינטלקטואלית, אבל נהנה מהם פיזית ורגשית, כי אף אחד, אבל אף אחד, לא יכול לעמוד בפני רוברט פלאנט כשהוא צורח: "להיות רוק ולא רול".
לפייג' היו לא מעט לחנים טובים, ופלאנט, בשיאו, היה תמלילן נחמד, אבל השורה התחתונה היא שלא היתה להקת בוגי-ווגי טובה מהם. מה גם שברמה ההפקתית, פייג', בעזרתו של ג'ון פול ג'ונס, התגלה כחלוץ. הוא יצר מרקם סאונד שלקח את חטיבת הקצב הנקיה של מוטאון, ניפח ועטף אותה בגיטרות בלוז, שכמו הנדריקס, חיבר אותם לכוכבי לכת רחוקים. והם הותירו כמה רגעים נצחיים: הצרחות של פלאנט ב-"Since I've Been Loving You", חטיבת הקצב של "Black Dog", הגיטרות המדהימות של "Dazed And Confused" והתזמור המרטיט של "The Rain Song".
"לד זפלין 4", כמו כל אלבומי הלהקה, לא נכנס לרשימת 100 האלבומים הגדולים של "הרולינג סטון", אבל גרייל מרקוס כתב עליו ב-78': "האלבום הזה ניסה להמם את השמיים, והוא כמעט הצליח". בגיליון חודש ספטמבר האחרון פורסמה ביקורת חדשה של גרג קוט על "לד זפלין 1". האלבום קיבל ציון של "חמישה כוכבים" ונכנס להיכל התהילה של המגזין. לסרט האימה הזה, איך לא, יש הפי אנד, כמו בהוליווד.