רזי, מירון ואיילי הקטן

מירון יניב תמיד ידע להחזיק גיטרה. כבר מגיל 6 הוא היה מחזיק אותה ליד הביצים, עם הדאווין והשואו הכי טובים בקריות. וזה באחריות. אייל רז ידע לעשות את המעברים הכי נכונים על התופים. לשניהם היה שיער ארוך. גם לי. בסוף כיתה ט' החלטנו שאנחנו הולכים לבצע את 'המדרגות' לפני כל בית הספר. למה בחרנו את השיר הזה? כי מירון ידע לנגן את הסולו בעל פה.
ולא היתה שום סיבה אחרת. לד זפלין היתה אז הלהקה הכי גדולה בשבילי. גם היום, ממרחק זמן די ניכר, יש להם לא מעט שירים נפלאים, אבל "מדרגות לגן עדן" לא היה השיר שהייתי שר לעצמי בשביל להתרגש. הוא אפילו לא היה ברשימת עשרת השירים שהייתי שר לעצמי בכלל. איכשהו, לכל מי שגדל בתקופה ההיא, היה ברור שזה הדבר הגדול והאמיתי, והוא עמד שם, בטוח בעצמו, מטיל צל גדול על כל שיר בסביבה. היום אני די משוכנע שלאף אחד לא ממש ברור למה הוא היה כזה.

אימתו של שיקו זאנה

בשביל גיטריסטים הוא היה אולי שיר גדול. לפרק את האקורדים הראשונים ולדפוק את הסולו, זה חייב היה להיות משהו מרגש. שאר העם – בסיסטים, מתופפים, זמרים וקלידנים – כמעט ולא היה עניין. אבל מה לעשות, אי שם בשנות ה-70, גיטריסט שידע לנגן סולו טוב היה הדבר הכי חשוב בעולם. ככה החלטנו שאנחנו עולים על הבמה ומביאים אותה ב"מדרגות לגן עדן", עד שגם אלוהים יצרח.
איך היה? לפנינו עלה שיקו זאנה עם מגפי עור וטונה ביטחון עצמי, נעמד במרכז הבמה ושר יחד עם להקתו את "This is the time" (ואם זה לא שם השיר אז סליחה שיקו - זה מה שאני זוכר). הם היו גדולים ומלאי חיים ושיקו שיחק אותה, כי הוא נראה שם כמו כוכב רוק.
ואנחנו? בסוף כיתה ט', כשאין עדיין אינטרנט ואין מילים של שירים בתוך תקליטים שמודפסים בארץ, והאנגלית שלך שאובה משירים בתוכניות נוער ומהמורה בכיתה, וכשחצי מהזמן אתה עסוק בחקר תנועת הזבובים בחלל, יש לך נטייה לא להבין את המילים. וכך, בסוף כיתה ט', הפכתי למולידו של ז'אנר, שכמה שנים מאוחר יותר, בתקופת השיא שלו, יציג בפני מתחתנים לדורותיהם את שירם הידוע של זמרי החתונות: "ווי נו ני נו אדיוקישן".
בנוסף, מתוך אילוצים, החלטנו שמחסור בבסיסט זה לא דבר נורא כל כך. וגם קלידן. וכך עלינו שלושתנו, ונתנו את כל מה שהיה לנו. נהנינו בטירוף, אבל זה כנראה לא הספיק. כי אצל שיקו זאנה הקהל צרח בסוף. אצלנו, נדמה לי שמחיאת הכף היחידה היתה של המורה לחיבור. טוב, שיקו גם היה יותר מקובל מאיתנו. המורה להיסטוריה תפס אותי אחרי כמה ימים ואמר: "עשיתם את זה יפה. רק מה, בחרתם שיר עם מילים קשות. לא הבנתי מילה". מה יכולתי להגיד לו - שגם אני לא?