אחיות לנשק

טירונות-בנות בנוסח שנות האלפיים היא עילה מתמשכת לקיום שלושה שבועות (כמעט) של טקס חניכה וולגרי ודי מיותר: ציפי ברנד, היוצרת והבמאית של "ירוקות", סדרה תיעודית בשישה פרקים (ה', 21:30, ערוץ +YES), הבינה את זה ולא ניסתה לעדן את החיספוס. המצלמה שלה עוקבת אחרי מאמצי ההסתגלות של קבוצת עלמות צעירות בחאקי למסגרת החדשה והתמוהה אליה נקלעו מכורח החלטתן לעשות זאת. נכון, יש חוק שירות ביטחון, ויש חובת שירות שמוטלת על נשים, אבל זה לא סוד גדול שאם את לא רוצה - לא תמצאי את עצמך באוהל דולף או על מגרש המסדרים, צמודה לנעלי ב' משומשות שמי יודע כמה נשים נעלו אותן לפניך, מקשיבה בתמיהה גוברת לילדה שמדברת בצרורות וגם מותר לה לפקד עליך, מכוח שני סרטי בד קצרצרים המחוברים לחולצה שלה.

צפיתי בשני הפרקים הראשונים. "הצבא", כשהוא עובר דקונסטרוציה מבויימת, הופך מגוף מונוליטי לערימת פרטים נלעגת למדי. "החיילות" הופכות לבנות-אנוש. כיוון שכך, נשזרים בסדר היום מונולוגים שהם סיפורים אנושיים מרהיבים בשונותם, ובינתיים אין שם סיפורים שמחים.

להצדיע, לקפל שמיכה ולפטפט

הנה סיוון, שמוכרחה ללכת הביתה, שלא מוכנה לכל הבולשיט הזה, שמתעתדת לפסוע לכלא אם לא ייתנו לה ללכת. והנה ליאור, בת 18 שכבר יודעת הכל, גם להיות ברמנית קשוחה בחייה האזרחיים וגם ללעוג לחובה להצדיע, באמצעות מחוות "נמסטה" הודית. והנה עוז, שצחוקה המתגלגל הוא מוקד של שפיות במחלקה המבולבלת, אבל חברותיה לא יודעות את מה שהמצלמה יודעת: יתמות כואבת, מסוייטת, משני ההורים - וחוסר נכונות לעשות את מה שמקובל בדינמיקה הקבוצתית של שנות האלפיים, כלומר, לפטפט את עצמה לדעת ולזכות בחיבוק של כולן.

והנה טל. סיפורו כבר נחשף בעיתונות. הוא מדריך הכושר הקרבי של הנערות. הוא נולד כ"היא". דווקא המסגרת הלא-הגיונית הכי קיצונית בחברה הישראלית מעניקה לו אפשרות חלקית לחיות על פי בחירתו. וציפי ברנד מעניקה לו מצלמת וידאו, שבה הוא מתעד את הנסיון ההירואי לשמור על חירותו וכבודו בתוך בסיס צבאי.

כשהצבא נשזר בסיפורים האישיים, הוא כמעט מפריע. האבסורד של טקס החניכה נגלה במלוא עוצמתו סביב דיונים על אופי קיפול השמיכה, חובת הקימה כשאת מדברת עם המ"כית שלך, ההסבר הצולע שהקימה מבטאת כבוד (בשביל כבוד צריך לעבוד, לא? או שדי בדרגות, ואז אנחנו מדברים על ציות עיוור לסמלים), נאומים חבוטים שהמכ"ית, הרס"פית והממ"מית משרשרות מתוך ערימת קלישאות נוחה לתפעול, החל מ"אני פה בשבילך" וכלה ב"אבל את חייבת, אין דבר כזה שאת לא חייבת".

פרודיה מצערת על רעיון לא רע

לציפי ברנד יש עין מצויינת לחשיפת האבסורדים, וכבוד לצופה שיוכל להבין אותם בעצמו. אין קריינות. אין סיפור-מסגרת. את המסגרת כבר קיבלנו, בחסות ובאדיבות צה"ל. עכשיו נראה מה קורה שם באמת. ומה שקורה הוא פרודיה מצערת על מה שהיה פעם רעיון לא רע. כשנשים נלחמו על שוויון מכניסטי בחברה הזאת, תמיד אפשר היה לומר להן, מכוח האידאולוגיה הרשמית, שיש שוויון כזה כי גם הן זכאיות וחייבות לשרת. כיוון שהן לא יהיו לוחמות, מכריחים אותן לשחק קצת ב"נדמה לי". אבל כשהן מגיעות למפגש האמיתי עם נעלי ב' משומשות, כל אחת מן הנערות נשברת קצת, בעיקר מפני שנראטיב-העל שבו הן חיות מחייב אקט של הישברות. אין בינתיים ראייה לכך, לפחות לא בסדרה, שאי אפשר לשרוד בחיוך ביומיים-שלושה הראשונים לטירונות בנות, שמוקדשים ל"הצנע אזרחי", קיפולים אינסופיים של שמיכות וחינוך לעמידה בלוח זמנים.

ולכן מעניין כל כך לראות מה קורה למי שלא גדלה בתוך נראטיב-העל. לנה, הגיבורה שלי, הגיעה מאוקראינה לבדה שנה וקצת לפני הטירונות, התגייסה מרצונה, ועכשיו היא מבררת אם אפשר להתגייר, בעזרת תפוח אדמה עגלגל ומזוקן (רב הבסיס!) שמדגים לה את יפי הנשק האישי שלו: הוא תוקע בשופר ומסביר למה זה חשוב, וגם אומר דברים מופלאים כמו, את אישה נכון? אז פעם תקימי בית בישראל? ומה הכי חשוב בבית? הכשרות!

לנה, נערה מנומסת מכדי להרים גבה, מקשיבה בסבלנות. בערב, ב"שעת ת"ש" (הסתערות מאורגנת על הסלולריים) לנה מספרת לאמה באוקראינה שמבחינה פיזית העניין הוא בדיחה, אבל נפשית קצת קשה לה. והיא הרהוטה והבוגרת בין הדוברות בסדרה, ואת האבסורדים שהיא רואה, היא לא מגלה בינתיים לציפי ברנד.

כשיודעים להתבונן, לא צריך להמציא כלום

"ירוקות" איננה צד התפר של הסדרה "טירונות", מפני שחיי נשים בצבא אינם דומים במאומה לחיי גברים. את הדרמות הגדולות תמצאו בחיי הרגש של הנערות. לא צריך להמציא כלום, כשיודעים להתבונן. את הנלעגות הרשמית תפענחו לבד. לא צריך להעיד עליה בקריינות מחוכמת. מה שמתקבל בינתיים הוא פסיפס טלוויזיוני חכם, ממוקד מאד, מרתק: לפחות עבור כל מי שהיתה פעם טירונית, או שתהיה, או שיש לה בת בדרך לבקו"ם. תגובתו הצפויה של המאצ'ו במדים, מקצין שריון ראשי ועד אחרוני הדבילים עטורי הדרגות תהיה "אמרנו לכם". לא נורא. השיר שמלווה את הסדרה הוא "פרחים בקנה/ ובנות בצריח/ ישובו לעיר חיילים בהמון". נדמה לי שהיוצרת הבינה, שעידן שהשוויון המכניסטי הלך לבלי שוב.

תרשו לי רגע של היזכרות לא נוסטלגית. במחזור יולי 1976 לא קראו לבנות עוז וליאור וטל. המכ"יות צרחו ואיימו במשפט בכל רגע נתון. לא היו פלאפונים, ולא היה שום קשר לעולם החיצון. שיטת קיפול השמיכות היתה שונה, אבל הזמן שהוקדש לפולחן הזה, אז כעתה, הוא חסר שחר. בפלוגה שלי, בנות לא הדביקו צרפתית זו לזו לעיני מצלמה. ובעיקר - לא היתה שם מצלמה. לפני עשרים וחמש שנים, סדרה כמו "ירוקות" לא היתה זוכה לשיתוף פעולה של דובר צה"ל ולכן ממילא אי אפשר היה לראות דבר כזה. הקידמה מנצחת? לא באוהל, בנות.