שתף קטע נבחר

הסבון בכה מאושר

שלא תטעו: "סיטי טאוור" אינה טלנובלה ואפילו לא אופרת סבון רגילה. מדובר בסופר-סואפ בסגנון "שושלת". ימים יגידו אם זה רציני

קודם כל, צריך בריכה. היתה זו בריכה שלתוכה דחפה קריסטל את אלקסיס, אחרי שזו האחרונה כבר עברה כל גבול; היתה זו בריכה שבה הודתה ג'יין לג'ייק על עזרתו בחילוץ אחותה הסוררת סידני מכת מסתורית, באחד הרגעים הבלתי נשכחים של "מלרוז"; וגם לוסי הגמדה, אם מישהו זוכר אותה, כשהיא לא ברחה מג'יי.אר, בילתה את רוב זמנה בבריכת האחוזה המשפחתית. יש משהו ברטוב הזה, שמאיים על שלמותה של כל חליפת שאנל מצד אחד, וגם משדר נהנתנות טהורה מצד שני, שכל כך מתאים לז'אנר הדקדנטי מכל - ה"סופר סואופ". ב"סיטי טאוור" כפי שהובהר ברגע האחרון של הפרק הראשון ששודר הערב (ראשון), יש בריכה שאף משתתפת באופן פעיל בעלילה, ככה שדבר אחד או שניים הם בטח יודעים.

נתחיל מההתחלה

סופר סואופ היא לא טלנובלה, והיא לא אופרת סבון. אופרת הסבון הקלאסית - הדיי-טיים סואופ - היא מוצר שנהגה באמריקה בתחילת שנות השבעים, כשעשוע דל תקציב לאנשים שנמצאים בבית בשעות היום. כלומר - נשים, רצוי עקרות בית, רצוי עם הרגלי צריכה מאד ממוקדים. בין פרסומת לנוזל כלים, להודעה על מרכך הכביסה החדש, זכו הנשים בנות המזל הללו לצפות מדי יום בשחקנים אלמוניים עומדים באולפנים מוארים מדי, וקוראים טקסטים מתוך פלקאטים. לא ברור מה היה קורה לו המפיקים היו סבלניים פחות, אך אלו זיהו פוטנציאל להתמכרות קשה, וצדקו. כושר העמידה של הסדרות, שרבות מהן נכנסות כעת לעשור השלישי לחייהן וסופן לא נראה באופק, הוכיח את עצמו והפך לקאלט שהיום נצרך על-ידי קהל מגוון ומתוחכם הרבה יותר מזה שנכלל בתכנון המקורי.
טלנובלה, לעומת זאת, היא סדרת טלוויזיה דרום אמריקאית, שיכולה להיות ארוכה אף היא, אך תמיד יהיה לה סוף. סיפור המסגרת הוא בסיסי ורומנטי: נערה ענייה פוגשת בחור עשיר, הם מגלים שהם אחים, הם מגלים שהם בעצם לא אחים, הוא בוכה, היא צועקת, ובסוף מתחתנים.
שני הז'אנרים מבוססים על עלילה צבעונית המשתנה מדי יום ביומו, דמויות חד מימדיות, חלוקה מאד ברורה בין הטוב לרע, ומעט מאד אנדרסטייטמנט. אבל דבר אחד אתם לא תראו באף אחת מהסדרות הללו: סקס. ואם תראו, זה יהיה מרומז ועדין, ומי שעשה את זה (ובמיוחד מי שעשתה את זה), יבואו על עונשם.

חלום אמריקני רטוב, ורצוי בעירום חלקי

בשנות השמונים הקהל האמריקני התחיל לשים לב לסטריליות היתר של הדיי-טיים, ולא הבין למה כדי לקבל חצי מנה של בידור במשקל נוצה, צריך להשבע אמונים לישו ולערכי המשפחה. הזמן היה מושלם ללידתו של הז'אנר החדש: הסופר סואופ: פחות מתחסד, יותר מושקע. רייגן ישב בבית הלבן, החלום האמריקני שלט ברוב אונו וכריות הכתפיים מעולם לא היו פופולריות יותר. הסופר-סואופ, שלא כמו הדיי-טיים או הטלנובלה, כבר לא התחבאה בשעות הבוקר, אלא הראתה את ראשה הגאה בכל סלון אמריקני בשעות צפיית השיא. הפרקים הוקרנו אחת לשבוע ולא כל יום ומשפחות שלמות היו מוכנות לחכות כל השבוע כדי להתבונן בצוותא במעשיהן של נשים עם שמות מוזרים כמו פאלון, ובקאובויים אמיתיים סוגרים עסקאות של מליונים בלחיצת יד בלבד. על אף שההפקות היו יותר יקרות, הן היו מתוחכמות בתכניהן בערך כמו הדיי-טיים המוכר והאהוב. גם להן לא תוכנן סוף, וכך זכינו לבלות שנים רבות וארוכות עם "דאלאס", "שושלת", ו"נוטס לנדינג" האהובה. כמו השימוש בקוקאין שפרח באותה תקופה, הצניעות והסודיות נתנה לז'אנר להמשיך ולפרוח: כולם ראו את זה, אף אחד לא דיבר על זה.

צמר גפן לנשמה

ואז הגיעו שנות התשעים וכבר לא היה כיף בכלל. האמריקני הממוצע הגיע למסקנה שבריכה כמו של ג'יי.אר כבר לא תהיה לו, והוא לא היה מעוניין לבזבז את זמן צפיית השיא שלו על חלומות מטופשים - אפילו לא בסוד. ארון ספלינג, האבא של "שושלת" וסוג של חלום אמריקאי בעצמו, לא התייאש והפך סדרה חצי חינוכית לבית זונות מהמם - "מלרוז פלייס". מלרוז היתה הסופר-סואופ של כל הסופר-סואופס. הגיבורים בה לא היו נובו-רישים מזדקנים כמו בקודמותיה, אלא צעירים בעירום חלקי, אבל במיטב המסורת של "דאלאס" ו"שושלת" היא הייתה צמר גפן מתוק ונפלא לנשמה. על אף שהפכה לבסוף מבית נופש טרנדי לסוג של בית מחסה בו מתכנסים בעלי כל ההפרעות הפסיכוטיות הידועות לאדם - היא הצליחה להציל את כבוד הז'אנר ושרדה שבע עונות די מפוארות. חוץ מ"מלרוז" (ששרדה, כנראה, רק בגלל שלקראת הסוף היו שם יותר זיונים מדיאלוגים), נסיונות אחרים, כמו "סוואנה" ו"סנטרל פארק ווסט", נפלו בגדול.
בהתאם לרוח הזמן, מודעות עצמית וקשקשת ניצחו את הפנטזיות, ובין אם מדובר ברווקות ניו-יורקיות או ילדים מתוסבכים מהפרברים, הדיבורים על "למה זה קורה לי", עניינו את כולם הרבה יותר מ"מי עשה למי ומתי, ובאיזה שלב מגלים שזאת בעצם גיסתו מצד אחותו". אחרי שקברו את "מלרוז", ספלינג עשה ניסיון כושל אחרון בשנת 2000, עם הפקה חדשה ונוצצת בשם "טיטאנים" (ראו ערוץ 2 בשבת בצהריים), שירדה אחרי 13 פרקים בלבד ובישרה סופית על מות התמימות. ואנחנו נשארנו עם חלומות על שידורים חוזרים בערוץ 3.

ימים יגידו אם זה רציני

אבל בארץ, כידוע, הפאתוס לא מת, הוא חי ובועט בעקבי סטילטו מוזהבים. אף אחד מצופי ערוץ ויוה לא שמע שציניות יותר מעניינת מאהבה ותככים, והיסטריית "לגעת באושר" הראתה שאנחנו יכולים לעשות את זה לא רע גם בעצמנו. וכעת, "סיטי טאוור", מבית היוצר של יורם גלובוס, מאיימת להיות ה"מלרוז" שלנו. היתכן? האם אחרי ש"רמת אביב ג'" ו"כסף קטלני", שרדו מספר עונות חד סיפרתי - זה סוף סוף יקרה לנו, וגם אנחנו נזכה למסורת סבונית אמיתית? ויובהר מיד - אנחנו מדברים על מחויבות. על שנים. על לראות את רות גונזלס משכיבה את הנכדים לישון בעונה האחרונה.
ובכן, ימים יגידו אם זה רציני. אבל אם הפרק הראשון הוא אינדיקציה, המצב לא מהמם. ראשית, זה לא נורא עניין. זאת אומרת, יש בריכה, ויש כמה זוגות מתחבטים, ואמא שהתרסקה ממטוס וכולם בטוחים שהיא מתה, ובפינת הקאלט אילנה אביטל וצביקה פיק - אבל כל התערובת קצת תפלה. חסרה ביץ' אמיתית וכריזמטית, חסר הרשע בעל העוצמה, ולא ממש ברור מה עשינו שמגיע לנו צחי נוי בבדיחות קרש. שנית, הבחירה של השחקנים מעט בעייתית. במקום ללכת על קאסט שברובו אלמוני, כמו שעשו ב"לגעת באושר", מופיעים ב"סיטי" כמה וכמה שמות מוכרים: דן תורג'מן, ענת עצמון, מירי בוהדנה, לירון ועידו לב. בסופר-סואופס המסורתיות השחקנים היו אלמונים בבואם, והקריירה שלהם התמצתה בעיקר בדמות אחת. נוצרה זהות מושלמת בעיני הקהל בין השחקן לדמות שאותה הוא משחק ועל תחושת היכרות כזאת אפשר לבסס מערכת יחסים ארוכת טווח. קצת קשה ליצור מערכת יחסים כזו עם מי שגלגלה לנו את גלגל המזל כל כך הרבה שנים, ואנחנו אפילו לא יודעים אם היא תהיה שם בבוקר, או שיציעו לה משהו יותר טוב.

חזרה לבריכה

אבל הבעיה הגדולה ביותר של "סיטי", תתממש רק אם היא תעשה את הנורא מכל: תיקח את עצמה יותר מדי ברצינות. וזוהי סכנה אמיתית, בתעשיית בידור שמכניסה סדרה כמו "לגעת באושר" לאותה קטגוריה עם "הבורגנים", וכשלא ממש מבינים את ההבדל בין אומנות לבידור קל. כשסואופ לא מבינה שהיא בסך הכל סואופ, קורים דברים לא נעימים. היא עלולה לגמור כמו "כסף קטלני", עם דיבורים על איזה "מר ששון" שאף אחד לא מבין, ויותר מדי שוטים ארוכים שאף אחד לא רוצה. אם "סיטי" רוצה להיות "מלרוז" היא חייבת לזכור שאין כל בושה בעלילה שמתמצה בשתי גברות הדורות המתקוטטות בבריכה. בשביל זה היא שם, לא?

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום ערוץ 2
המתכון: קודם כל צריך בריכה
צילום ערוץ 2
צילום ערוץ 2
וגם קצת פאתוס
צילום ערוץ 2
צילום ערוץ 2
ואם הם לא יקחו את עצמם יותר מדי ברצינות
צילום ערוץ 2
אולי נזכה לקבל את הדבר האמיתי
לאתר ההטבות
מומלצים