השואה זה פאסה

לרוצח הראשון שהכרנו קראו שוייגי. לא ידעתי הרבה על הרוצח פרט לזה שאח שלי אסף היה חוזר כל יום מבית-ספר, מניח את התיק ומתנשף. אמא הייתה יוצאת מהמטבח עם המגבת של השניצלים ביד, והדבר הראשון שהיא הייתה שואלת היה: "נו, מה עם שוייגי?". לפעמים אסף היה אומר שבסדר, שוייגי היה היום במצב-רוח טוב. לפעמים הוא היה משתתק, ומהפרצוף שלו יכולת לראות ששוייגי היכה שנית.
שוייגי היה מורה, וזירת הפעילות שלו הייתה בית-הספר הריאלי בחיפה. מורה למתמטיקה או לפיזיקה, מי זוכר. מה שחשוב זה שלשוייגי הייתה קרחת בגודל של הגוש הסובייטי ומשקפי אייכמן מפחידים. אסף היה מתאר איך הוא מזדחל לכיתה, שקט כמו קרחון, ובשנייה שהוא היה נכנס, השתרר בחדר דום. הילדים בכיתה של שוייגי ידעו שלמשך השעה הקרובה הם אינם ילדים של אף אחד, רק חיילים מופקרים בג'ונגל.
שוייגי היה מצייר על הלוח משוואות ארוכות ומעמיד את התלמידים מול הכיתה אחד-אחד. כל אחד בתורו היה שומע בדיוק מה שוייגי חושב על האינטליגנציה שלו וגם על התסרוקת שיושבת לו על הראש. לשוייגי היה קיק משונה לפריזורות, תלתלים ארוכים מדיי הרגיזו אותו, ומחלפות ארוכות כמו של היפי, בכלל. "אתה נראה עם השיער הזה כמו שייגעץץץץ", הוא היה רושף. שוייגי לא היה מקצץ לאף אחד את השיער, לא פיזית, אבל כשהוא נתן בך את המבט שלו מול הכיתה כולה, יכולת להרגיש איך כמה סנטימטרים טובים צונחים לך מהגובה.
לילד היחיד שנלחם בשוייגי קראו ארי פולמן, והוא היה, כמו כל מי שמעז לקום מול רוצח, פרא אדם. היו לו עיניים כחולות חשמליות, הוא היה גבוה, ואמרו עליו שהוא נוסע כל יום שישי (באוטו גנוב, כמובן) למועדוו 'נובמבר' ביפו לראות ת'ערומות. יום אחד הוא ישב בכיתה וראה איך שוייגי שוב מטגן ילד מסכן על הלוח. משמאלו, בהיר ומנצנץ, קרץ לו החלון הפתוח. פולמן עשה את המתמטיקה המהירה. בלי לחשוב פעמיים הוא קם מהכיסא, ניגש לחלון, טיפס על מסגרת העץ הישנה והופ, קפץ למטה לחצר. שוייגי עוד לא הספיק להשמיע הגה, וכבר נשמע הקול של פולמן מלמטה. הילדים הציצו החוצה וראו אותו עומד שם פרוע ומאושר, ומנגב את האבק מהמכנסיים. "זהו זה", הוא אמר לקבוצה שהשקיפה עליו ולשוייגי שהצטרף המום, "אני הולך הביתה. תעשו טובה, אולי מישהו יכול לזרוק לי את הילקוט?"
עשרים ומשהו שנה אחרי זה, ופולמן הוא עדיין אותו הפרא. רק מבוגר יותר, אחד שכבר מזמן לא קופץ מחלונות. הוא נכנס למסעדה שמשקיפה על הים באותו הילוך קאובוי משלומפר שהיה לו כבר אז בבית-ספר. את החשבון שלו עם שוייגי הוא סגר מזמן, כבר בסרט השני שלו 'קלרה הקדושה'. כל מי שזוכר את המורים המפלצתיים של בית-הספר, את המנהלת חמורת הסבר, יודע שלא צריך לשאול מי שיחק את שוייגי בסרט.
לא שפולמן, עיתונאי ועורך ('העיר', העין' השלישית'), תסריטאי ובמאי ('קלרה הקדושה', 'שאנן שיא' בשיתוף אורי סיוון) הפסיק לבעוט. קחו את סרטו החדש 'מייד אין איזראל' שמגיע השבוע למסכים. קודם כול, זה פשוט סרט שכדאי לראות: מעורר מחשבה, מוטרף וקורע מצחוק. שנית, לאורך כל הסרט פולמן מנתץ מיתוס אחרי מיתוס ממחסני השואה והגבורה המאובקים. במקום 'שריפה', אחים, שריפה', מקבלים שם מדריכת מורשת ארץ ישראל נימפומנית. במקום 'מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים' מקבלים שני גובי צ'קים עיראקים ומחסל רוסי פסיכופת. עבור הישראלים בסרט השואה היא רק דרך זריזה לעשות קופה. השואה על-פי פולמן לא שווה שישה מיליון. היא שווה שני מיליון. דולר, במזומן.
זה מתחיל כשהנאצי האחרון (יורגן הולץ) מוסגר לישראל וממתין למשפט הראווה שלו שייערך בירושלים. בינתיים הוא מובל לבסיס צה"ל נטוש בגולן בפיקוח קצין משטרה, ערס׀פואטי בשם סגל (צחי גראד). כולם דופקים ססמאות על "החיה הנאצית" אבל חוץ מקריינית גלגלצית משועממת (לילך ברנע) ועדר אופנוענים מכרכור, לאף אחד זה לא באמת מזיז. בינתיים מוציא הופמן, איש הדור השני לשואה (יוסף אל-דרור), מכרז על ראשו של הנאצי. חלומו הוא להיות זה שידפוק לנאצי האחרון כדור בראש. לשם כך הוא שוכר את הרוסי הקטלני (איגור) ואת המאהבת היפהפייה שלו (ג'ניה דודינה) וגם שני גובי צ'קים לא ממש מבריקים: פרח העיראקי (ששון גבאי) ותיקתק חובב הכלבים (דרור קרן). אנשי החבורה השלומיאלית מסתבכים בשלג, עד שהם שוכרים את שירותיו של חצוצרן פרילאנס באזכרות לחללי צה"ל (מנשה נוי). מכאן והלאה קורה כל מה שיכול לקרות, כשלא דופקים באמת חשבון לתקומה, לשואה ולכל היתר. כולל פארודיה על מיתוס 'כוח צביקה', לא פחות.
תוסיפו לזה משחק מצוין והמון דיאלוגים במיטב המסורת ההזויה של פולמן. ומה שהכי גרוע, זה שאי-אפשר לצאת מסרט הזה בלי לפנטז על דאבל צ'יזבורגר עסיסי. לא שיש משהו רע בזה, אבל בכל זאת, סרט על השואה, לא נעים. מישהו יכול היה לחשוב על קציצת בשר משומנת בדרך החוצה מ'רשימת שינדלר'? פולמן בחן לתפקיד עשרות שחקנים גרמנים, ובסוף בחר בשחקן היחיד, שלא ניסה למכור לו שהוא הסתיר יהודים בשואה. הנבחר הוא יורגן הולץ, קשיש עגום עיניים. לאורך כל הסרט הוא מסתובב בשלג במעיל שחור ארוך, מתלונן שהוא מת מרעב וזולל מק-נאצי עם תוספת גבינה. אחרי שרואים אותו ממלא את לחייו הקמוטות בצ'יזבורגר המי-יודע-כמה, חייבים פשוט לשים ביס באיזו קציצה. האמת היא שאי-אפשר להאשים אותנו על שטחנו פרות בקטשופ, אחרי שראינו איך פולמן טוחן לכל הפרות הקדושות את הצורה.

פרק א' / החיה הנאצית

שני ילדים עומדים ובוהים במשאית משטרה ממוגנת.
מהחלון נשקף אליהם פרצופו הגדול של הנאצי האחרון.
ילד קטן: מי זה האיש הזה?
ילד גדול: מה, אתה לא יודע? זה החיה הנאצית.
ילד קטןף איזו חיה?
ילד גדול: הנאצית.
ילד קטן: לא שמעתי אף פעם על חיה כזאת.
ילד גדול: בטח שלא, לא נשארו כמעט כאלו.
ילד קטן: מאיפה הם מגיעים?
ילד גדול: בדרך כלל מדרום אמריקה.

(מתוך 'מייד אין איזראל')

פולמן ואני נפגשים לשיחה ראשונה על הסרט. הוא מדבר על רוצחים, על השואה ועל איזה סוג של בן-אדם באמת מסוגל לדפוק כדור בראש של אדם אחר. כל אותו זמן שהוא מדבר על הנאצים הישנים, משתולל בחוץ הנאצי החדש והמשופר. לנאצי החדש יש זקן, הוא גר במערה, ויש לו שם פרטי שנשמע כמו יריקה על הרצפה, אוסמה עליו. אין לו אפילו הנימוס המינימלי להרוס את העולם דרך הפלאפון, ואת פקודות ההרס שלו הוא מעביר בפקסימיליות ישנות. בעוד הנאצי החדש מגלח בזריזות את מגדלי התאומים מהנוף העולמי, פולמן בדיוק מסביר למה הנאצים הישנים הם כבר פאסה. "את יודעת שאני ישבתי עם צייד הנאצים האחרון? בחיי, אחד אפרים זוריף, שיושב באיזה מרתף בירושלים. יש לו שם מטה עם פקידה, חומרים ומפות קטנות עם דגלונים, האיש חי בסיקסטיז בכלל, כמו באיזה סרט ג'יימס בונד ישן.
"אני יושב אתו, והוא אומר לי נרגש כולו: 'יופי שבאת! תוציא את הבשורה שלי לעולם! תגיד להם שאני מוכן לפעולה!' מדהים, לאיש יש כל הנתונים על כל הנאצים שנשארו בלי בעיה בכלל. אתה אומר לו: 'אלואיס גרונר', והוא לוחץ על כפתור ואומר לך 'ב-88' היה הסיפור שלו עם שמיר שרצה להסגיר אותו, ב-99' הוא טס לסוריה'. אחר-כך הוא ממשיך להתלהב: 'כבר נתתי להם את השם של הפושע הנאצי הזה, ואני יודע על ההוא! רוצה את גרונר? אני יכול להביא לך אותו לכאן עכשיו! לבד אני אביא לך אותו'.
"ואז הוא פתאום משתתק, אתה רואה שמשהו מציק לו בפנים. 'לא רוצים להביא אותם, לפה', הוא אומר לי במין כעס, 'תגיד, מה קורה? לאף אחד לא אכפת?' ובאמת, לאף אחד לא אכפת. אחרי הפלופ של דמיאניוק מי יביא לפה נאצי למשפט ראווה? מה גם שהשואה היא פאסה. זה כבר לא משפט אייכמן שפוצץ קופות.
"אני אומר לך, השואה זה פאסה. על זה בדיוק כל הסרט, על זה שהחיים בסופו של דבר מנצחים. הרי כל העולם עובר למגמה של איי דונט פאקן קייר. תראי מה קרה לקדאפי. הוא יושב לו היום במדבר לבוש כמו ג'ימי הנדריקס עם החולצות הפרחוניות הירוקות שלו, ואומר: 'יאללה, בוא נביא בבאנגים במדבר, למי יש כוח למלחמות'. אנשים לא יודעים, אבל איראן נפתחה לגמרי בשנים האחרונות. המעורבות של נשים בפוליטיקה שם, למשל, פי שניים גבוהה מאשר הלימור-לבנתיות פה. לאנשים אין כוח, אנשים רוצים לחיות. ומה זה החיים? אני אתן לך דוגמה. יומיים אחרי הפיצוץ ראיתי בעיתון מודעה 'קראו את כל האמת על מתקפת הטרור בספרו של בנימין נתניהו - הטרור!'. את מבינה, הבנאדם הלך ופרסם מודעה על הפאקן ספר שלו יומיים אחרי, רצה לעשות קופה".
הצייד האחרון לא יאהב את 'מייד אין איזראל'. והאמת היא שגם הממסד לא. עובדה, 'מייד אין איזראל' לא קיבל תמיכה מאף קרן ממוסדת לעידוד סרטים. בדרך כלל, כשקרנות מסרבות להשקיע בסרט, יוצא הבמאי הנעלב למסע צלב בעיתון, שם הוא שוטח את משנתו על ברקודות בלונדיניות, לקטורים יוצאי סיירת וחומייניסטים באופן כללי. במקרה של פולמן, לזכותו ייאמר, הוא ידע שאין למה לצפות.
"הגשתי את 'מייד אין איזראל' פעמיים: פעם ראשונה הוא נפסל למרות שהם חשבו שהוא נורא 'מיוחד'. בפעם השנייה פסל אותו איזה במאי, שכתב שכל מה שהכותב מנסה לעשות זה לנתץ פרות קדושות, וזה זול נורא בעיניו. חוץ מזה, הוא נתן לתסריט אפס במקוריות. אז אני אומר: בסדר, הנאצי האחרון בעולם הוסגר מסוריה, שני גובי צ'קים, נגן חצוצרה פרילאנס באזכרות, מחסל רוסי והמאהבת שלו וכת של אופנוענים רודפים אחריו בשביל כסף - ואפס במקוריות? תגיד 'הדיאלוג בעייתי'. תגיד 'יש בעיה במערכה השנייה עם ההתפתחות'. אבל לא מקורי? זה לא מספיק מקורי בשבילך? אחרי זה הוא ראה את הסרט גמור, הוא כל-כך נבהל, הזמין אותי לקפה ואמר: 'שמע, לא ידעתי שהסרט ייצא ככה, באמת כל הכבוד'.
"מצד שני, אני לא חושב שהוא סרט קיצוני כמו שהתייחסו אליו הלקטורים בקרנות וכל מיני מוסדות. אני גם בטוח שהקהל לא יראה את זה בתור סרט קיצוני. מי שהזדעזע היו כל מיני שומרי-סף כאלו שנורא חשוב להם לשמור על כל מיני ערכים. 'וואו, נאצי מדבר, נאצי אנושי! אז מה אנחנו צריכים עכשיו נאצי כזה חביב בקרן? זה חתיכת בלגן. דוב שילנסקי יתעצבן, מי צריך את זה?' תסריטאי שאני נורא מעריך אמר לי: 'למה אתה צריך את זה? קח ת'נאצי, שים אותו בכלוב, זרוק לו אוכל שם, תוציאו אותו להשתין, וזהו. מה אתה צריך עכשיו נאצי עם דיאלוגים חכמים?
"סליחה, אבל על מי שומר הלקטור הזה? על הקהל? על הנוער? הוא שומר עכשיו על הנוער שלא יראה שהנאצי הוא בן-אדם בן 82, שאף אחד לא מעניין אותו בכלל מה שהוא עשה לפני שישים שנה. מה שעצבן אותי זה שאמרו לי 'ההוא שיושב בקרן חושב שאמא שלו נורא תכעס, כי גם הייתה בשואה'. ואמא שלי גם הייתה בשואה וסבלה עוד יותר, והיא לא תכעס. של מי זה הזיכרון? שלך? מה קרה? הקרן והאנשים שעבדו בה באמת האמינו שהסרט הוא לא חינוכי, שהם אמרו לעצמם 'עוד לא. בוא נחכה עם זה קצת, עם כל הנאצים המדברים האלו'. שלא לדבר על הפרה הקדושה השנייה שיש שם, כי מנשה הוא נגן פרילאנס באזכרות לחללי ישראל, והוא מנגן רק שיר אחד: 'נפרדנו כך'.
"פייר, זה משהו שגם אני קצת חששתי ממנו. אמרתי 'עם השואה אני מכוסה, מהבית. מי ידבר אתי בכלל? מי יגיד לי עכשיו פגעת בי?' אז בעניין הזיכרון הייתי מתקשר לחגי (לוי, במאי) שאח שלו נהרג במלחמה ושואל אותו: 'זה בסדר?' אף אחד לא ייעלב יותר מדיי?' הראיתי את זה ליוסי עוזרד מהכבלים שהוא גם דור שני. הוא קרא עמוד אחד, התקשר אליי ואמר: 'תעשה מה שאתה רוצה. אני השמעתי ואגנר בגלי צה"ל נראה להם מה זה'. כי ברגע שאתה משם, אתה יכול. זה לא מאיים עליך. את ההורים שלי זה בכלל לא הטריד. זה יטריד את השבע דורות, את מלח הארץ. ככה זה בדיוק ישב בקרן, הם הרגישו מאוימים מהנאצי הנחמד".

- איך התקבלתם אתו בפסטיבל ירושלים?

הפסטיבל היה אירוע לא טוב, מבחינתי. בכורות זה מין דבר שאני נמצא בו בהלם טוטאלי, לא בהכרה. בבכורה אתה אף פעם לא שומע את האמת. אפילו פיתחתי שיטה לזיהוי שקרן הבכורות הטיפוסי. כל מי שבא, לוחץ לך את היד ואומר לך "אחלה סרט" ׁ הוא שקרן. אומרים לך "אחלה סרט", ואתה יודע שהם שנאו את זה. אני זוכר שבבכורה של 'שאנן שיא' אורי ישב כל הסרט והחזיק לי את היד, הוא היה לבן לגמרי. הוא אמר לי "אתה בעיתונות, אני יש לי שני ילדים, מה אני אעשה בחיים אחרי הסרט הזה?" יש לי כל-כך הרבה חברים שסוחבים צלקות מפסטיבל ירושלים, אני לא לבד. יש שמה משהו באווירה, משהו לא נעים. ירושלמי. לכן אני לא חוזר לירושלים, נלך לחיפה, מה יש, מגרש ביתי כזה.

- אילו סרטים הממסד כן מחבק?

הייתי עכשיו בלונדון וראיתי עשרה סרטים זרים. אמרתי לעצמי: "אני אראה סרטים איראניים, אני רוצה להבין מה הם אוהבים באוריינטליים". הלהיט היום בלונדון, המלצה נמבר וואן של ה'טיים אאוט', מניאק אם אני משקר, זה סרט איראני עם שני אחים יתומים, אח ואחות בני 15, ויש להם אח נוסף שהוא גם גמד, גם יש לו מחלה סופנית והוא הולך למות, והוא גם מפגר. האח מנסה למכור את האחות לשידוך בשביל להציל את האח המפגר. הם חיים כולם על גבול איראן-עיראק, כי הם כורדים בנוסף לכל הצרות. לפני זה הבמאי אומר "גם אני גדלתי עם הכורדים בהרים". וזה אולמות מפוצצים! והסרט הזה הולך להיות בקולנוע 'לב', והוא יהיה שם שנה, וילכו אליו לפני שילכו לכל סרט ישראלי. הכול לונג שוטים בשלג, איטי לאללה, וגם לא צריך לתרגם את הדיאלוגים, מתרגמים קצת, חפיף, בשביל האווירה. אני לא אומר, אני בטוח שהסרט הגרוזיני 'חתונה מאוחרת' יצליח, הוא באמת סרט מצוין, אבל לעומת זאת יש גבול לאקזוטיקה בשקל שמנסים למכור לנו. וזה גם מה שמצפים מאתנו בחו"ל, סרטים כאלו פואטיים על 'האחר'.

מה ההורים שלך אמרו על הסרט?

כשאבא שלי יצא מההקרנה, הוא היה מאוד מרוגש. הוא אמר לי "תדע לך שאתה היית פרא אדם ונשארת פרא אדם, אבל זה סרט מצוין".

פרק ב' / פאק דה סיסטם

השוטר סגל: קראתי לא מזמן מאמר על הארוחה האחרונה, שנידונים למוות באמריקה בוחרים לאכול.
נאצי אחרון: יא?
השוטר סגל: וממה שקראתי, הנידונים אוכלים כמו חזירים. רגע לפני שתולים אותם או מחשמלים אותם, או ממיתים אותם בגזים, הם אוכלים ואוכלים ואוכלים. אחד מהם אכל שני סטייקים, שלוש ביצי עין עם גבינה מעל וחצי מכל של גלידה וניל. איך אפשר לאכול כל-כך הרבה לפני שאתה מת? אני מבין שאתה מזמין ארוחה גדולה רק כדי לדפוק את השיטה, לגרום לה לשלם. אבל איך יש לך תיאבון לאכול את כל מה שהזמנת? זה לא כלל פושעים נאצים המאמר. כשאני רואה אותך אוכל את הצ'יזבורגר, אני חושב שגילו
משהו גדול.
נאצי אחרון: יא?
שוטר סגל: יא! נאצי לא נאצי, רוצחים סדרתיים או רוצחי סופרמרקטים, למי אכפת? דונים למוות אוכלים כמו חזירים.

(מתוך 'מייד אין איזראל')

ארי פולמן לא היה מהילדים האלו שמקבלים סולו של 'שיר הפרטיזן'. הוא היה ילד פרא, וילדי פרא לא טובים בלדגמן ממלכתיות. "השתמשתי בייחוס המשפחתי רק ב'יד ושם'", הוא אומר, "בכל פעם שהיינו נוסעים עם הכיתה לביקור השנתי במוזיאון. הייתי לוקח את המורה ביד ומראה לה בתמונות על הקיר: זה אבא שלי, זאת אמא שלי. וזה היה אמיתי, כי התמונות שלהם באמת היו תלויות שם. המורה נורא התרגשה, ואני זכיתי ליומיים שקט. אף אחד לא העיר לי על הפרעות".
הוא נולד בחיפה הלבנה לאב מדען, שאותו הוא מגדיר "אבי הפצצה", ולאם רופאה, שהייתה בילדותה פסנתרנית. הסיפור של הזוג הזה יוצא דופן באמת. הם נישאו בגיל 16 בגטו לודז', וביום שלמחרת החתונה נלקחו לאושוויץ. האמהות שלהם הלכו ביחד לתאי גזים, אבל ביניהם הפרידו, והם לא שבו לראות זה את זה עד סוף המלחמה. כל אותו זמן הם האמינו שהשני מת. אביו עבר מחנות שונים, אמו שמרה בציפורניים על אחותה הקטנה ואיבדה גם אותה. היא הצליחה לברוח במצעד המוות, חזרה לעיר מגוריהם המקורית והלכה לחיות עם מי שנשאר מהחבורה שלהם בסוג של קומונה. "בסוף", אומר פולמן, "אבא שלי הגיע לשם אחרי כמה חודשים. הוא פשוט הגיע".
פולמן אינו מוכן בכלל לחשוב על האפשרות, שישייכו אותו לתסמונת הדור השני: "זה כמו כל המפגשים האלו שעושים בעיתונים. הנכד של אייכמן פוגש בטירה בשווייץ את שלמה ארצי. זה כולה הנכד של אייכמן או הבן של אייכמן, אז מה הסיפור? הוא אשם? הוא צריך לסחוב את זה? הוא צריך לפגוש את שלמה ארצי, כי הוא דור שני? לאנשים שהם הדור השני אין אני קולקטיבי, למרות שפסיכולוגים נורא בעניין. שיהיה. זה כמו לקטלג, זה כמו להגיד שהמזרחים הם חמים ועממיים.
"כל אחד מהדור השני עבר את זה אחרת. יש בתים שלהורים היו פוביות, החרימו את הגרמנים ולא קנו מכונות כביסה גרמניות למרות שהן הכי טובות, ופנטזו על נקמה. ויש בתים שרק רצו להתפייס ולהשלים, ויש בתים שרק הסתירו. אז איך הילדים יכולים לצאת אותו דבר, מה זה קשור בכלל? אני מכיר אנשים שהם דור שני שהלכו לגרמניה והתחתנו עם גרמניות ועשו שם ילדים. אז מה? כל הדמות הקולקטיבית הזאת של הדור השני, מלאגור דברים באובססיה, שזה סימבולים מטומטמים, עד חרדת המוות - לא מעניינת אותי. מה שיותר מעניין אותי זה שילדים של בתים כאלו כן סוחבים משהו שהוא לא שלהם".
ההוא זוכר איך קלוד לנצמן ישב אצלם בבית ארבעה ימים, ופשוט התחנן בפני ההורים שלו שישתתפו בסרט שלו 'שואה'. כל מה שהוא זוכר זה שבאותם ימים הוא למד איך לשרוק באצבעות, ואיך הוא שרק ללנצמן ישר בתוך האוזן: "היום אני אומר שמזל שההורים שלי לא הסכימו להופיע ב'שואה'. אני לא הייתי רוצה לראות אותם שם, זאת חדירה לפרטיות שקשה להבין בכלל. ארבעה ימים קלוד לנצמן ישב אצלנו בבית, ישן, אכל אתנו, וכל אותו הזמן ניסה להסביר להורים שלי למה חשוב שבשביל הדורות הבאים הם יצטלמו לסרט שלו. וכשהם לא הסכימו, הוא כעס. ראיינתי אותו לפני כמה שנים על הסרט שלו על צה"ל, הסרט המעריץ שלו על צה"ל, יש לומר, ופתאום הוא אומר לי: 'אני זוכר אותך מגיל 13 שלך, ואני עד היום כועס על ההורים שלך שלא הצטלמו לסרט שלי".

- למה אתה חושב שהם לא הסכימו?

"אותנו בבית לימדו שאנחנו ישראלים. ההורים שלי הדגש שלהם היה שאין תיק: 'הייתה שואה, מה קרה?' זה לא שלא שמענו סיפורים על השואה, במיוחד אצל אמא שלי, שאצלה אין עכבות".

- אילו סיפורים?

"סיפורים ספציפיים, את יודעת, יש להם סיפורים ספציפיים מהמחנות. נראה לי שהאחיות שלי שמעו יותר, כי הן בטח היו יותר פתוחות לשמוע ממני. אמא שלי היו לה הרצאות מול הבית-ספר שאני אישית זוכר. הייתה מרצה לחברים שלי על השואה באולם ההתעמלות למטה. כל הבית-ספר שמע על מה שהיא עברה בשואה, וכן, אני לא אהבתי את זה, אבל היא לא שמה עליי. כשהיו מגיעים אליי חברים היא לא הייתה רק מספרת סיפורים משם. היא הייתה גם מנגנת להם על הפסנתר. תמיד הרגיזה אותה התדמית הזאת שטיפחו לניצולי שואה בארץ. אמא שלי תמיד הייתה מראה לי קטעים שהיא הייתה מוצאת בעיתון 'ניצול שואה הותקף בחולון על-ידי שודד', ואז רואים תמונה של בן-אדם קטן כזה, מצומק, מסכן וזה התדמיות שמנסים למכור לך. אתה אומר לעצמך 'אה, הנה הניצול העלוב מהשואה, האוד המוצל מהאש'. אמא שלי בעצמה הייתה צוחקת על זה, כי ההורים שלי הם אנשים בדיוק הפוכים מהתדמית הזאת - חזקים .גאים.
"אני חושב שהתדמית של הישראלים על הניצולים היא שהם צריכים להיות כאלו מסכנים, אבל בפועל מי שניצל מהמחנות הוא בדיוק ההפך מזה. זה אנשים שיש להם עוצמה בלתי רגילה דווקא. אחרת איך הם עברו את מה שהם עברו ושרדו?

- אתה גדלת בלי משקעים?

"האמת היא שאני הייתי ילד עם ניצולת מוחית של שמונה אחוז, וחיפה זה לא כזה מרכז השכלה גדול. אני הגעתי לחוג לקולנוע באוניברסיטה ולא ידעתי כלום. בילדות חייתי בתוך העולם שלי. היה לי עולם בדיוני שרובו הורכב מפנטזיות על צוללות ואולי קצת אבירים. לא קראתי ספרים. לא ראיתי סרטים. וזה לא שהייתי ילד רחוב כזה שטוב בכדורגל. הייתי חרא גם בזה. ההורים שלי יודעים עד היום שאני באג בתוכנה שלהם, כי לא היה אמור לצאת ממני מה שיצא. לא היה אמור לצאת ממני כלום. כלום, רק שיהיה בן-אדם, את יודעת, זה כל מה שהם רצו.
"אני גם חושב שהמערכת נורא הפחידה אותם. קראו להורים שלי כל שני וחמישי לבית-ספר ואמרו להם 'הילד שלך רק מפריע ומשתולל, הוא עוד יהיה עבריין', או 'בצבא יעשו ממנו בן-אדם, הוא יישב קצת בכלא צבאי וילמד'. בגיל עשר כבר יודעים שתשב בכלא, מבינה? ההורים שלי, שגם ככה היו מהגרים וניצולי שואה ורק רצו להשתלב עם מלח הארץ, האמינו להם. הפחידו אותם עד שהם כמעט שכחו מי הבן שלהם.

- אני מבינה שכאן נכנס לתמונה בית-הספר הריאלי המהולל.

"זה גיהנום הריאלי לאנשים כמוני. זה היה אסון, מבחינת הכישורים לא התאמתי לשום דבר שקרה שם. אבא שלי מדען, אני לא הצלחתי ללמוד את לוח הכפל. תראי, אנחנו דור אחר. זה לא שהסתכלו עלינו ואמרו 'יש לילד ,פוטנציאל, נפנה אותו לבית-ספר לטבע'. הרי אם אני, נניח, יודע לכתוב, ידעתי לכתוב גם כשהייתי ילד, לא היום להורים יש כזאת מודעות. מסתכלים על הילד ואומרים 'הילד הזה לא צריך להיות מהנדס. הוא ארטיסט. יש לו עולם פנימי. הוא כל היום ממציא סיפורים. בואו נכוון אותו'. אותנו לא כיוונו. לא היו כאלו דברים. למדנו בריאלי והיינו צריכים להיות כמו כולם.
"עד גיל 24 חייתי כמו צמח. פתאום, בגיל הזה, התחלתי להשתמש במחשבה. כשאני הגעתי לחוג לקולנוע לא ידעתי מי זה אנטוניוני. הייתי מוקסם לגלות עולם חדש. עד היום אני באובססיה של ספרים, קורא ומשלים את כל מה שלא ידעתי, אז באספקט הזה אני נורא מאושר. אני חושב שהיה לי מזל נורא גדול. אם מגדלים אותך לזה, מילא, אבל אם אתה מגלה את זה לבד זה נס. אתה אומר לעצמך 'וואלה, מאה שנה של קולנוע, ואני יכול להשלים את זה. עוד לא מאוחר".
רק היום, בגיל 38, אני הולך לחוגים, בחיי, כמו ילד קטן. כל הזמן יש לי חוגים. יום בשבוע כדורגל, יום בשבוע אופניים ודיג עם חכה. התחלתי ללמוד חצוצרה עם ילדים בני שמונה כמו קריימר ב'סיינפלד' עם הקראטה. אפילו הבאתי לחוג את מנשה נוי, כי הייתי כל-כך מובך. הייתי יוצא מהמורה היה נכנס ילד בן שמונה. הייתי נוהם עליו 'איזה עמוד אתה', היה אומר לי 'אני בסול' הייתי אומר לו 'אה, אני בלה'."

- אז המרד הצליח?

"מה זה מרד? בסופו של דבר גם אני עשיתי בדיוק מה שציפו ממני, כשהלכתי להיות קצין בגולני. אתה יכול לא לשים קצוץ על כלום, אבל כשמגיע העניין של הצבא, נהיה קרביים. לא נשתמט. זה כן נטמע בנו. היו בכיתה שלי 18 בנים, היו 17 קצינים, ואחד מהם נהרג שמה, בצבא, שילמנו את חובנו לחברה.

- היום היית עושה את זה?

"מה פתאום. היום אני עסוק בשיחות עמוקות עם האחיינים שלי לא שלא ילכו לצבא בכלל, כי זה אני בחיים לא אצליח לשכנע אותם, אבל לפחות שלא יהיו קרביים. אני לוקח אותם לסטים של סרטים, מנסה לעבוד עליהם שיהיו מקליטים בדובר צה"ל. אני בן-אדם שעבר מלחמה. עכשיו תראי מה זה מלחמת לבנון. אמנותית למשל, אני בחיים לא אתעסק בזה. הייתה לי שיחה עם איתן צור, ודיברנו על זה שנגיד רני בלייר ואורי סיון, שאנחנו ביחד כבר 18 שנה ביחסים מאוד עמוקים עמוקים, יותר מכל שיחת בנות בטלוויזיה, בחיים לא דיברנו על מלחמת לבנון. או מנשה נוי למשל, שגם היה קצין בגולני במלחמה, או מודי בראון, כולם היו שם ואף אחד לא רוצה לדבר על זה. אמרתי לרני בלייר 'אתה יודע מה ההתמודדות שלי עם המלחמה, אני מסתכל על תמונות שלי מהצבא, ואני לא מזהה את עצמי', כמו איזה גבר שהאישה שלו תפסה אותו בוגד! 'זה לא הייתי אני' זאת הגישה שלי ללבנון. מבטיח לך שאף אחד מאתנו לא יעשה עם זה כלום. שהברבשים יעשו סרטי מלחמות".