שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סודות אפלים
    "צלו של רוזנדורף" מאת נתן שחם היא יצירה קאמרית יפה שמגוללת אמת כואבת ונוגעת ללב

    ספר המשך מציב מייד בעיה: אם מצויים כאן פרטים חדשים, החשובים להבנת הספר המקורי, מדוע לא נכנסו לשם מלכתחילה? ואם אנו נדרשים להמשך העלילה - ספר ההופך עם הצלחתו לסדרה, ו'רביעיית רוזנדורף' אכן היה הצלחה גדולה - הרי החזרה לשנות השלושים בגרמניה נדמית מאולצת. ועוד: האם ניתן לקרוא את הספר החדש ללא קודמו? האם עומד הספר השני בפני עצמו, כיצירה ספרותית? האם גם לספר החדש צפוי המשך? האם התאהב הסופר בדמויותיו? האם התקנא בהצלחתו שלו?
    נתן שחם (שאיתו לי שעות רבות של נגינה ושיחה משותפות) בוחר כאן דרך הפותחת לקורא, לבד מעלילה הבנויה כעין נובלה בלשית, תובנה נוספת, מעבר לגיבורי הסיפור, אך הקשורה בגורלם הביוגרפי. לכאורה שמענו את סיפור גורלה של יהדות גרמניה אינספור פעמים, אבל לאמיתו של דבר עדיין לא כך, בדרך המהורהרת, הצנועה, הכמעט לאקונית, שמציע 'צלו של רוזנדורף'.
    ארנון רוזן, היסטוריון צעיר, בנו של הכנר קורט רוזנדורף, שהלך לעולמו זמן קצר אחרי שפרש לגימלאות (לא לגמרי מרצונו), מגלה במסעותיו לגרמניה ובשיחות עם חברו הקרוב והאניגמטי של אביו, הסופר היהודי גרמני אגון לוונטל, סודות אפלים, משפחתיים ואחרים. לא נגלה כאן את מהלך העלילה, השזור סבך פסיכולוגי וביוגרפי.
    הסיפור האישי הנחשף שלוב בעקירתם של היהודים הגרמנים מהמולדת, מבית אבא, מתרבותם, מקשרי האהבה, הנאמנות והחברות, שאפפו אותם לכאורה באותן שנים סוערות שלפני הרייך השלישי. גם אחר כך לא נחתך הכל באחת: הנאצים, אפילו אנשי הגסטאפו, היו אויב מוכר ואף מפתה: הם לא נחתו מכוכב אחר, והיו בהם בני אדם שונים מאוד מתיאור הכזב שמנסה לוונטל על ארנון ועל עצמו: "בריונים. אייכמן אטום המוח היה איינשטיין לעומתם" (עמ' 113). ארנון, החוקר, יודע טוב יותר, וכמובן לוונטל, המנסה בכל מאודו להסתיר ככל שיוכל, ללא הועיל. הסודות האלה מניעים את הסיפור ומעמיקים את משמעותו.
    יהודי גרמניה נשאבו אל התרבות, ובמיוחד אל הספרות ואל המוסיקה הגרמנית, שהיו לכאורה גם 'שלהם', עד שבמאוחר מדי התבררה להם טעותם הנוראה. תומס מאן, ב'דוקטור פאוסטוס', מצא את בסיס הנפש הגרמנית וגם את מחולל חורבנה, בדמות אדריאן לוורקון, המלחין שכרת ברית עם השטן. ביצירתו המונומנטאלית ניסה מאן לבוא חשבון, כמעט 'מבפנים', כסופר גרמני, עם הדימון שהוציאה התרבות הגרמנית מתוכה. ב'רביעיית רוזנדורף' עסק נתן שחם בהקשר ההוא ובדראמה שבין המוסיקה לבין החיים בתקופה הנאצית, בגרמניה ובארץ ישראל. ב'צלו של רוזנדורף' יש המשך לכמה מקווי המחשבה האלה, באורח מצומצם ומפוקח. ראשית, שחם עורך בספר כעין פירוק עצוב של הלב המוסיקאלי שפעם בעוצמה רבה בספר הראשון. הוא עושה זאת מבפנים, כמו מתוכו עצמו נקרע הלב: קורט רוזנדורף נפטר, מותיר עננה של אי נחת. 'רביעיית רוזנדורף' איננה עוד. כינור הגואדניני המופלא יעמוד בקרוב למכירה. ועוד: המוסיקה החדשה "משוללת תבנית ונעדרת קו מנחה" ואפילו "שנאת אדם מפעפעת בה" (עמ' 89). ובמיוחד, הנסיבות מרחיקות ללא שוב את דור הבנים והבנות, גיבורי הספר, מהמוסיקה ההיא, 'הקלאסית', סימלה ונפשה של גרמניה.
    מעבר לפירוק המוסיקה, בא הסופר חשבון עם מדע ההיסטוריה: היהודים הגרמניים שלו הם גיבורי טרגדיה, לא אובייקטים למחקר. 'יקים' מהגרים, פליטים נרדפים, שמעולם לא היכו שורש בתרבות העברית החדשה. אחרי המלחמה, כשאיבדו הכל, נשללה מהם אפילו "הזכות להתגעגע " (עמ' 63), לכאורה משום ש"הם יכולים לנסוע לגרמניה מתי שהם רוצים" (שם), אומר לוונטל בסרקאזם עצמי. אך שחם טוען, לכל אורך הספר, יותר מזה: אותה גרמניה, שהתקיימה בתודעתם של יהודיה ואבדה אחר כך, היתה חלום באספמיה. חוקרי ההיסטוריה אינם יכולים, ואף אינם מעוניינים, להחיות, להסביר, או לתאר את האמת הפנימית של פליטי אותה גרמניה, את פירושם שלהם למעשיהם ולמחדליהם, למוצאותיהם ולאוזלת ידם בתקופה הארורה ההיא. חיטוטי ארכיון לעולם לא יחשפו את נבכי הנפש, נפתולי הזמן, נטיות הלב, אכזריות הבחירה. למשל, את הזכות להיות חלש, ועם זאת לשמור על הכבוד, על צלם האדם.
    אני מוצא ששחם מראה כיצד בכוח הספרות לעשות את המלאכה טוב מהמוסיקה ומכתיבת ההיסטוריה. לוונטל טוען, שבגרמניה מעולם לא היו הסופרים היהודים סופרים 'ממש' אלא "יותר מסופרים ופחות מסופרים": יותר - כדי לברוח מהיהדות, "קודם בשביל לגאול את גרמניה מהטבטונים, ואחר כך כדי להגן בו על היהודים" (עמ' 120). ופחות - "כי מרגע שהספרות היא כלי חינוכי, שוב אינה ספרות". ובכל זאת, ללא פנסו של דיוגנס, המחפש איש הגון אחד, אין לספרות ערך, אומר לוונטל כהד לשחם.
    ולמרות הכל, זו ספרות נטו, לא 'יותר' ולא 'פחות'. ומול צילה הענק של הטרגדיה היהודית-גרמנית, המוטל על היצירה הקאמרית היפה הזאת, 'צלו של רוזנדורף' הופך לספר של אמת עמוקה, כואבת ונוגעת ללב.
    (מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

    נתן שחם, צלו של רוזנדורף, עם עובד, ספריה לעם, 212 עמ'.


    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים