שלטון הדת

מקובל לחלק את העולם למדינות מפותחות לעומת מדינות מתפתחות, למדינות עשירות לעומת מדינות עניות ולמדינות דמוקרטיות לעומת מדינות דיקטטוריות. אירועי התקופה האחרונה הצביעו על חלוקה אחרת, חשובה לא פחות: מדינות חילוניות לעומת מדינות דתיות.

מדינה חילונית לצורך זה היא מדינה שבה אין לממסד הדתי חלק בשלטון וחוקי הדת אינם נכפים על האוכלוסייה. לקטגוריה זו שייכות כל מדינות המערב ומספר מדינות מתפתחות (למשל, באמריקה הלטינית). למעשה, הגדרה זו יפה למדינות רבות שיש בהן רוב נוצרי. חלקן ידעו בעבר את נחת זרועה של המעורבות הדתית בשלטון ורוו את זוועות האינקויזיציה. רוב תושביהן נותרו באמונתם הנוצרית. אולם הממסד הדתי איבד את כוחו השלטוני ואת סמכותו המשפטית המחייבת. עובדה, ברוב מדינות המערב נוהגים כיום נישואים אזרחיים.

המצב באיסלאם שונה. יש בו זרם חזק השואף להשתתף בשלטון, אולי לכבוש אותו, והדורש לאכוף את חוקי האיסלאם בכוח השלטון. זרם זה צבר עוצמה אדירה והשפעתו חורגת הרבה מעבר לאפגניסטן, לאיראן ולדומותיהן.

בשלב זה ראוי לעמוד על המאפיינים המשותפים לשלוש הדתות המונותאיסטיות –היהדות, והנצרות והאיסלאם שצמחו ממנה. שלושתן מעלות, כמובן, על כס את האמונה באל אחד, הקובע לאדם את דרכי התנהגותו. שלושתן דבקות באמת האחת והיחידה שלהן וכופרות בכל אפשרות לאמת אחרת. שלושתן דומות זו לזו גם בכך שהן מתנהגות בצורה מסוימת כשהן נרדפות, או כאשר אין להן חלק בשלטון, והן משנות לחלוטין את עורן כאשר יש בידן כוח פוליטי, צבאי או שלטוני. בלא שררה, הן מדגישות את החמלה, את הסיוע לזולת ואת ההגנה על הדל והאביון. ישו הנרדף לימד, למשל, כי האבלים ינוחמו, הענווים יירשו את הארץ, והנרדפים יזכו למלכות השמים. אולם ברגע שהדת הנוצרית הגיעה לשלטון היא רדפה את היהדות ואת עובדי האלילים בחמת זעם, הקימה את האינקויזיציה והעלתה כופרים על המוקד – כיאה לדת המחזיקה, לשיטתה, במונופול על אמת אלוהית, על קדושה שהיא אחת ויחידה.

גם ביהדות ובאיסלאם יש לא מעט יסודות של חמלה ועזרה לזולת. אולם הזוועות בערב הסעודית, באיראן ובאפגניסטן מלמדות מה עלול לקרות תחת שלטון הנושא את דגל האיסלאם. וכיצד תנהג הדת היהודית אם תגיע לשלטון? השאלה היתה רדומה אלפיים שנים של היעדר שלטון יהודי, ושבה והתעוררה עם קום המדינה. אבל הסיפורים מן התקופה העתיקה, כאשר היתה לדת היהודית השפעה מכרעת על ניהול ענייני הממלכה, אינם מעודדים ואינם שונים במהותם ממה שידוע לנו על הנצרות והאיסלאם. הנביא שמואל ניבא למלך שאול את קץ מלכותו מפני שלא השמיד את כל עמלק ושללו. אליהו הנביא שחט את נביאי הבעל והאשרה וכך עשה המלך יהוא לכל נביאי הבעל ועובדיו.

אנו נמצאים בעיצומו של תהליך נמשך ומדאיג. בחסות המדינה ובמימונה הולך ומתפשט חינוך חרדי שבמסגרתו לומדים את האמת האחת והיחידה. ספר החוקים מלא הוראות המיועדות לכפות נורמות דתיות על כלל הציבור. השאלה אם להכריז על חטופי צה"ל כעל חללים הופקדה בידי רבנים ועל כל צעד ושעל ניכר החשש של פוליטיקאים ואנשי מנהל מעינם הפקוחה של החרדים. הנשיא בוש השמיע לאחרונה בעצרת האו"ם נאום בעל חשיבות עליונה. האולם היה מלא מפה לפה. ערפאת כמובן היה שם, רק מקומה של משלחת ישראל נפקד, כי הנאום הושמע בשבת. לא שמעתי שהדת היהודית אוסרת שמיעת הרצאות בשבת (אגב, מדוע אין לנו נציגים לא יהודים?). אולם הפחד מהחרדים כנראה משתק ואיש איננו רוצה להסתכן. כדאי להיעצר ולשאול לאן כל זה מוליך.

פרופ' דניאל פרידמן, מרצה למשפטים, אוניבסיטת תל-אביב