דיסקים מזוייפים: עבירה פלילית בשוק פרוץ

מאיפה מגיעים הדיסקים המזויפים, ואיך בעצם מתבצע כל תהליך הפיראטיות? יש הרבה דרכים: החל ממפעלים חוקיים, שמייצרים דיסקים אמיתיים ומזוייפים וכלה בבני נוער שיש להם צורב, והם מעתיקים כל שיר שבא להם.

מוטי אמיתי, מנהל מחלקת אכיפה במשרד החקירות מטרה, שפועל עבור הפדרציה: עד פברואר 99' התבצעו רוב הזיופים על-ידי יצרני דיסקים. באמצעות המאסטר של הדיסק שניתן להם, הם יכלו לעשות קופה כפולה - ביום דיסקים חוקיים ובלילות וסופי שבוע דיסקים מזוייפים. עלינו על המפעלים האלו, הצרנו את צעדיהם, ולבסוף גם גרמנו לסגירתם. המזייפים חיפשו את האלטרנטיבה הזולה, ומצאו את הרשות הפלשתינית.

כך בעצם הפכה הרשות לקונצרן של ממש בתעשיית הזיוף. בתחילת שנת 2000 החלה ארה"ב ללחוץ על ישראל להפסיק את תעשיית הזיוף. משרד המסחר האמריקני הציב אולטימטום לממשלת ישראל, וקבע כי אם לא תחול התקדמות ניכרת במלחמה בפיראטיות, חברות תקליטים בחו"ל יפסיקו לספק לישראל את הסחורה המקורית. לצד זה הופעל לחץ מקביל על הרשות הפלשתינית, והתחלנו לפעול איתה במשותף.

העברנו להם מידע על המחסנים והמפעלים, והם היו מחרימים את הסחורה. עבדנו גם עם יחידות מיוחדות כמו הימ"מ, בשיתוף פעולה עם המכס, כדי לתפוס זייפנים מהרשות. אפשר לומר שהצלחנו גם בחזית הזאת.

זה לא היה שיתוף פעולה מלא, אבל בכל זאת אפשר לומר שזו הייתה התחלה של משהו. בנוסף לכך, הרשות הייתה אמורה לקבל ממשרד המסחר האמריקני ומחברות התקליטים תקציב להקמת יחידה מיוחדת שתטפל בנושא.

אבל מה שנראה בתחילה כמו שיתוף פעולה מבטיח ופורה נגוז עם פרוץ האינתיפאדה. מאז תחילת האינתיפאדה נפסק הקשר עם הרשות, וכל המאמצים המשותפים קרסו. אבל הזייפנים מהרשות והסוחרים הישראלים ממשיכים לפעול. להערכתי הם מייצרים 25-20 אלף עותקים מזוייפים ביום, ושכיום אין אף אחד שיעצור זה.

כאמור, הרשות היא לא כאב הראש היחיד של חברות התקליטים. גם הצורבים למיניהם מעיקים על מטה לחמם של האמנים ושל חברות התקליטים. לדברי אמיתי, תעשיית זיוף מתבססת על צורבים מסוגים שונים - מצורבים ביתיים קטנים ועד צורבים תעשייתים המכילים 24 עמדות צריבה - כלומר 24 דיסקים מזוייפים במכה אחת. אימפריה של ממש. אבל לצורבים יש גם שימושים עיסקיים ואי אפשר לעצור את היבוא והשיווק שלהם.

הגוף הפעיל ביותר כיום בתחום הלחימה בתופעת הזיוף הוא הפדרציה הישראלית לתקליטים ולקלטות. מדובר בגוף שהוקם לפני 15 שנים, ומייצג 16 חברות תקליטים בארץ, ולמעלה מ-350 חברות מחו"ל. הגוף משקיע הון עתק באיסוף מידע מודיעיני, מעקבים ושכירת שוטרים במטרה להילחם בפיראטים, אך הוא נעדר כל יכולת משמעותית לאכוף את החוק.

אנחנו משיגים למשטרה מידע, יושבים שעות במעקבים, יוזמים פרויקטים ומזינים את המשטרה במידע כל הזמן, מסביר מוטי אמיתי. אנחנו יודעים בדיוק איפה מוכרים דיסקים מזוייפים, באיזה היקף ומי מפיץ אותם, אבל המשטרה לא עומדת בקצב המידע שאנחנו מעבירים לה. אפשר לומר שאנחנו מגישים למשטרה את החומר לעוס, אבל אף אחד שם לא עושה עם זה כלום. כל פעולה אזרחית, שכוללת הוצאת צו מבית משפט, שכירת עורכי-דין, שכירת שוטרים ציוד, עולה לנו כ-20-15 אלף שקל, כך שמבחינה תקציבית אין לנו אפשרות לטפל בחלק הארי של התעשייה. המדינה מתנהגת כאילו בעיית הפיראטיות היא לא בעיה ממשלתית, אלא רק בעיה פרטית של חברות התקליטים.

במשטרה הוקם לפני שנתיים גוף ייעודי לטיפול בנושא: היחידה לקניין רוחני. מספק התקנים שהוקצו ליחידה - במטה ובמחוזות - הוא 27, שלא כולם מאויישים. מפקד היחידה, רב-פקד אהרון גרונדמן, מגיב לטענות: הבעיה עם הפיראטים נחלקת לשניים: כוח האדם המצומצם ובעית ההרתעה. הצוותים שלנו מורכבים מ-4-3 אנשים בכל מחוז, שמתמודדים עם מסה אדירה של תלונות בכל התחומים - זיופים של שמפו, של תוכנות מחשב, קלטות וידאו, מה שאת רוצה. אנחנו מבצעים פשיטות בכל הארץ, רובן בתחום המוסיקה, אבל אחרי שעה הסוחרים שוב חוזרים לחגוג. אם היו לי 70 איש הייתי עושה פשיטה כל יום, אבל אין לי. בהרכב הנוכחי לפעול כנגד כל מוקדי המכירה זאת פשוט משימה בלתי אפשרית. עם זאת חשוב לזכור שמדינת ישראל היא אחת המדינות הבודדות שהקימה מערך ייעודי לקניין רוחני.

גרונדמן מגלגל את האחריות לפתחם של המחוקקים: הענישה פשוט לא מרתיעה. העונש עבור מכירה או הפצה של תקליטורים מזוייפים הוא 3 שנים, אבל העונשים שנגזרים על הפיראטים רחוקים מכך. בתי-המשפט לא מאריכים מעצרים, והחקיקה לא מונעת מהמוכרים לשוב לסורם.

תעשיית הזיופים המפותחת הולידה חברות שמנסות לטפל בבעיה באמצעים טכנולוגיים. החברה הירושלמית אל.איי.טי פיתחה שיטה לוודא אותנטיות. על המוצר צריך רק להדביק מדבקה מיוחדת, עם סימן גרפי שלא ניתן לזיוף. העלות נמוכה ביותר: 20 אגורות למוצר. את המדבקה הזו אפשר לזהות בפשטות יחסית באמצעות עדשה. מציע סמנכ"ל החברה, עופר בן-ישי: כל דיסק אותנטי שמיוצר ברשיון יישא מדבקה נסתרת. בכל חנות תהיה עדשה לזיהוי, וכך בעלי חנויות לא יוכלו לטעון שהם לא יכולים לזהות דיסק מזוייף. גם הקונים יוכלו לבדוק את טיב הסחורה.

גם חברת מוטורולה מציעה מכשיר שמזהה את האותנטיות של הדיסק. לתוך הדיסק מוכנסים מעין גרגרים שגודלם מיקרונים בודדים, והם מזוהים על-ידי גלאי מתאים, מבלי שצריך אפילו לפתוח את האריזה.

שני הפטנטים מציעים מענה לשאלה האם הדיסק הוא זיוף או מקור, אבל האדרנלין של התעשייה הפיראטית מוזרם ממקומות שונים לגמרי: עם ישראל פשוט אוהב דיסקים מזוייפים.

הצרכנים מצביעים ברגליים ובמרץ, וממלאים את המערכת הביתית במזויפים דיסקים למכביר. הסיבה פשוטה וצפויה: המחיר.

אני לא קונה דיסקים חוקיים מבחינה עקרונית, אומרת נטע, אקדמאית מבוססת, לא ייאמן איך לחברות התקליטים יש חוצפה לגבות מאנשים 80 שקל עבור דיסק, כשהמיתון בחוץ משתולל, ולאנשים אין מה לאכול. עם כל הכבוד לערך המוסף של המוסיקה, אני שומע דיסק ואחרי שבועיים מעביר הלאה, מוסיף גור, עובד בחברת היי-טק. הרבה יותר כדאי לי לצרוב דיסק או לקנות מזוייף ולהשקיע רק 20 שקל או פחות, במקום להוציא פעם בשבועיים 80-70 שקל.

כאמור, לא כולם אפילו טורחים לכתת את רגליהם בשווקים, ופשוט צורבים לעצמם דיסקים. אני סטודנטית שעבודת בעיקר בעבודות מזמנות, ופשוט אין לי תקציב מיותר לרכישת דיסקים חוקיים, מספרת מיכל, ולכן הפתרון לזה מאוד פשוט: אני קונה דיסקים ריקים ב-5 שקלים לאחד, וצורבת לעצמי 8 דיסקים במחיר של דיסק חוקי אחד. בדרך זו אני גם יכולה להרכיב לעצמי את רשימת השירים, מבלי להיות מוגבלת לרפרטואר של הדיסק המקורי.

משה מוכר דיסקים מזוייפים קרוב לשנתיים, ומחזק גם הוא את טיעוני הצרכנים: נכנסתי לעסקים אחרי שראיתי שכולם מוכרים מזוייפים, ואף אחד לא נתלה בגלל זה. אני קונה מוצר בסכומים של 8-7 שקל ומוכר אותו ב-15 שקל. החברות מבקשות סכום מופרז עבור דיסקים, ופשוט עובדות על אנשים. במקום למכור לחנויות ולצרכנים את הדיסקים במחיר נורמלי, הן רוצות את כל השמנת ומפציצות במחירים. אם החברות היו מוכרות דיסקים במחירים נורמלים היינו קונים מהן בעצמנו ולא מוכרים מזוייפים.

אני בהחלט מאמין שדיסק לא צריך לעלות 80 שקל, מסכים דני וייס מנכ"ל הד-ארצי מוסיקה. לכן יש לנו סדרות שנמכרות בהוזלה. כמעט כל הדיסקים שמוגדרים להיטים נמכרים במחירים של 69-49 שקל. לדעתי זהו מחיר הוגן למוצר, שבעבודה שלו קשורים למעלה מ-100 איש, והושקעו בו עשרות אלפי דולרים ושנתיים-שלוש שנות עבודה.

הוצאתם את אהבתיהם של שלמה ארצי במחיר של 55 שקל. למה אי אפשר להוציא את כל הדיסקים במחירים כאלו?

במקרה של 'אהבתיהם' נמכרו קרוב ל-200 אלף תקליטורים, והכמות קיזזה את המחיר הנמוך. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו למכור תקליטורים במחיר כזה, לאמנים שפוטנציאל המכירה שלהם עומד על 20 אלף עותקים. אגב, בימנו גם זה נחשב אגב לפוטנציאל מכירה מכובד מאוד. אבל גם במקרה של 'אהבתיהם', למרות המחיר הנמוך וההפצה האגרסיבית, נמכרו לפחות עוד 100 אלף עותקים מזוייפים.

מנכ"ל אן-אם-סי, זאב שליק, חושב אחרת: אני חושב שמחירי הדיסקים הוגנים לחלוטין. הקובלנה על המחיר חושפת קו מחשבה מעוות לחלוטין. הרי דיסק הוא לא רק קופסת פלסטיק עם שירים - הוא כולל בתוכו את הכישרון והיצירתיות של האמן. ביום שבו מחיר הדיסק ייקבע רק על ידי החומר התעשייה פשוט תפסיק להתקיים. אני לא מנסה להתחרות בפיראטים, ולא חושב שזה נכון לעשות זאת. היגררות לרמות המחירים של המזייפים או ניסיון כלשהו להתחרות בהם, הוא פשוט גזר-דין מוות לתעשייה. אני סבור גם, שאם מכירות הדיסקים החוקיים היו גדלות, הרי שגם המחירים היו צונחים בהתאמה.

באשר לעתיד תעשיית המוסיקה הישראלית שליק דווקא אופטימי: אני לא מצטרף למקהלת המקוננים. השוק אמנם נמצא במצב הקשה ביותר אליו נקלע אי-פעם, אבל זהו המצב בכל העולם. אני מתנחם בהצלחות היחסיות של הפדרציה ושל המשטרה, ומאמין שאנשים תמיד יצרכו מוסיקה, לא משנה באיזה פורמט. ממחקרים שביצענו ראינו שגל הצריבות נמצא דווקא בירידה. בנוסף לכך בקבוצות הגיל הנמוכות, קרי ילדים ונוער, אני מבחין במגמה של הערכת האורגינל, ורצון לקנות את המקורי ולא המזוייף. אחרי הכל דיסק צרוב או מזוייף זה לא משהו ששמים בספרייה הביתית. חוץ מזה כשאתה מעורב ביצירת מוסיקה, כמו למשל העבודה המשותפת שלנו בימים אלו עם זהבה בן (עבודה על תקליט בינלאומי ותקליט ישראלי), אתה לא יכול שלא להיות אופטימי.

אבל לא נסיים בנימה אופטימית זו. וייס מהד-ארצי דווקא צופה שחורות לתעשיית המוסיקה בארץ: המיתון והמצב הביטחוני פלוס בעיית הזיוף יביאו להתמוטטות התעשייה כולה. אז יווצר מצב פרדוקסלי שבו מדינת ישראל, שמקדשת כיום את עיקרון ההפרטה, תצטרך לסבסד תקליטים לאמנים, במקום חברות התקליטים שיפשטו רגל.