סופת החרבות - ההמשך

(החלק הראשון של הפרולוג, למי שטרם הציץ, מצד ימין תחת "כתבות נוספות")

זה יעבוד, הבטיח לעצמו בפעם המאה. כל עוד נצליח לברוח. סר אוֹטִין יצא דרומה למגדל הצל, בדרך הקצרה ביותר חזרה לחומה. הוא לא יטריח את עצמו איתנו, לא וִויתֶ'רְס, הדבר היחיד שיעניין אותו הוא לחזור שלם. ת'ורן סמולווד ודאי ירצה להשאר ולתקוף, אבל הזהירות זורמת בעורקיו של סר אוטין, והוא הבכיר יותר. זה לא משנה בכל מקרה. לאחר שנעזוב, סמולווד יכול לתקוף כל מה שהוא רוצה. מה אכפת לנו? אם אף אחד מהם לא ישוב לחומה, אף אחד לא ינסה לחפש אותנו, הם יחשבו שמתנו עם השאר. זאת היתה מחשבה חדשה, ולרגע היא פיתתה, אבל הם יאלצו להרוג את סר אוטין ואת סר מאלאדור לוק על מנת שהפיקוד יהיה בידיו של סמולווד, ושניהם היו מוגנים היטב ביום ובלילה... לא, הסיכון גדול מדי.

"צ'ט", אמר פול הקטן בעודם משרכים רגליהם בנתיב ציד מסולע בין עצי זקיף ואלוני-שומר, "מה עם הציפור?"

"איזו ציפור ארורה?" הדבר האחרון שהוא זקוק לו עכשיו זה קשקושים של ראש כבש על ציפור.

"העורב של הדוב הזקן", אמר פול הקטן. "אם נהרוג אותו, מי יאכיל את הציפור שלו?"

"למי אכפת לעזאזל? תהרוג את הציפור אם אתה רוצה".

"אני לא רוצה לפגוע בשום ציפור", אמר האיש הגדול. "אבל זאת ציפור מדברת. מה אם היא תספר למישהו על מה שעשינו?"

לארק האחיותי צחק. "פול הקטן, טיפש כמו מפתן", לעג.

"אתה תשתוק עם זה", אמר פול הקטן בקול מסוכן.

"פול", אמר צ'ט, לפני שהאיש הגדול יכעס יותר מדי, "כשהם ימצאו את הזקן שוכב עם גרון חתוך בשלולית של דם, הם לא יצטרכו שציפור תגיד להם שמישהו הרג אותו".

פול הקטן עיכל את זה לרגע. "זה נכון", הסכים. "אז אני יכול לקחת את הציפור? הציפור הזאת מוצאת חן בעיני".

"היא שלך", אמר צ'ט, כדי לסתום לו את הפה.

"אנחנו תמיד יכולים לאכול אותה אם נהיה רעבים מדי", הציע לארק.

עננה חלפה שוב על פניו של פול הקטן. "עדיף שלא תנסה לאכול את הציפור שלי, לארק. עדיף שלא".

צ'ט שמע קולות מבין העצים. "תסתמו את הפיות הארורים שלכם, שניכם. כמעט הגענו לאגרוף".

הם הגיחו ליד המדרון המערבי של הגבעה, ועקפו אותה מדרום, שם המדרון היה פחות תלול. ליד קצה היער התאמנו תריסר גברים בקליעה למטרה. הם חרטו מטרות על גזעי עצים, וירו לעברם חיצים. "תראו", אמר לארק. "חזיר עם קשת".

ואכן, הקשת הקרוב ביותר היה סר חזרזיר בכבודו ובעצמו, הילד השמן שגנב את מקומו לצד אאימון המלומד. עצם מראהו של סאמוול טארלי מילא אותו בזעם. החיים בשירות אאימון המלומד היו הטובים ביותר שהיו לו מימיו. הזקן העיוור לא היה תובעני, וקליידאס טיפל ברוב צרכיו ממילא. חובותיו של צ'ט היו קלים: לנקות את השובך, להדליק את האח לעיתים, להביא כמה ארוחות... ואאימון מעולם לא הכה אותו. הוא חושב שהוא יכול פשוט להדחף ולהעיף אותי, בגלל שהוא בן אצילים ויודע לקרוא. אולי אבקש ממנו לקרוא את הסכין שלי לפני שאשתמש בו לפתוח את הגרון שלו. "תתקדמו", אמר לאחרים, "אני רוצה להתבונן בזה". הכלבים משכו ברצועות שלהם, חסרי סבלנות להתקדם איתם, להגיע לאוכל שהם חשבו שממתין להם בראש הגבעה. צ'ט בעט בכלבה במגפו, וזה הרגיע אותם קצת.

הוא התבונן מהעצים בעוד הנער השמן נאבק בקשת ארוכה שהיתה גבוהה כמוהו, פני הירח האדומות שלו מעוקמות מריכוז. שלושה חיצים היו תקועים באדמה לפניו. טארלי הניח חץ בקשת ודרך אותה, החזיק אותה דרוכה במשך רגע ארוך בעודו מנסה לכוון, ושחרר. החץ נעלם אל תוך הצמחיה. צ'ט צחק בקול, נחירה של גועל מתוק.

"בחיים לא נמצא את החץ הזה, ואותי יאשימו", הכריז אד טולט, נושא הכלים אפור השיער והקודר שכולם נהגו לכנות אד הקוטר. "בכל פעם שנעלם דבר מה מתבוננים בי, מאז הפעם שאיבדתי את הסוס שלי. כאילו שהייתי יכול למנוע את זה. הוא היה לבן וירד שלג, למה הם ציפו?"

"הרוח לקחה את החץ הזה", אמר גרן, חבר אחר של לורד שלג. "תנסה להחזיק את הקשת שלא תרעד, סאם".

"היא כבדה", התלונן הנער השמן, אבל הוא משך את החץ השני. הפעם החץ עף גבוה, עף בין הענפים עשר רגל מעל המטרה.

"אני סבור שהפלת עלה מהעץ הזה", אמר אד הקוטר. "הסתיו בא עלינו מהר דיו, אין צורך לעזור לו". הוא נאנח. "וכולנו יודעים מה בא אחרי הסתיו. אלים, כמה קר לי. תקלע את החץ האחרון, סאמוול, אני סבור שלשוני קופאת ונצמדת לפי".

סר חזרזיר הוריד את הקשת, וצ'ט חשב שהוא עומד להתחיל לילל. "זה קשה מדי".

"תדרוך, תמשוך ותשחרר", אמר גרן. "קדימה".

הנער השמן ציית, ומשך את החץ האחרון מהקרקע, הניח אותו בקשת הארוכה שלו, משך ושחרר. הוא עשה את זה מהר, מבלי למצמץ ולהתבונן בחץ בכאב כפי שעשה בשתי הפעמים הקודמות. החץ פגע בקו הפחם נמוך בגזע ונותר שם, רועד. "פגעתי בו". סר חזרזיר נשמע המום. "גרן, ראית? אד, תראה, פגעתי בו!"

"הכנסת לו בין הצלעות, לדעתי", אמר גרן.

"הרגתי אותו?" הנער השמן רצה לדעת.

טולט משך בכתפיו. "אולי ניקבת ריאה, אם היתה לו ריאה. לרוב העצים אין, ככלל". הוא לקח את הקשת מידו של סאם. "אבל ראיתי קליעות גרועות מזאת. וגם קלעתי קליעות גרועות יותר".

סר חזרזיר חייך חיוך קורן. אפשר לחשוב שהוא עשה משהו. אבל כשהוא ראה את צ'ט והכלבים שלו החיוך שלו התקפל ומת בצווחות.

"פגעת בעץ", אמר צ'ט. "נראה איך תפגע בבחורים של מאנס ריידר. הם לא יעמדו בזרועות פשוטות ועלים מרשרשים. הם יתקפו אותך, יצרחו בפניך, ואני בטוח שתשתין במכנסיים האלה. אחד מהם יתקע את הגרזן שלו בין עיני החזיר הקטנות האלה. הדבר האחרון שתשמע יהיה החבטה של הגרזן בעודו נושך בגולגולתך".

הנער השמן רעד. אד הקוטר הניח יד על כתפו. "אח", אמר בסבר פנים חמור, "העובדה שזה קרה לך לא אומרת שסאמוול יסבול גורל דומה".

"על מה אתה מדבר, טולט?"

"הגרזן שפיצח את הגולגולת שלך. זה נכון שחצי מהמוח שלך דלף על הקרקע והכלבים שלך אכלו אותו?"

גרן, הטיפש הגדול, צחק, ואפילו סאם טארלי הצליח לחייך חיוך קטן וחלוש. צ'ט בעט בכלב הקרוב ביותר, משך ברצועות שלהם, והחל לעלות במעלה הגבעה. תחייך כמה שאתה רוצה, סר חזרזיר. נראה מי יצחק הלילה. הוא רק הצטער שאין לו זמן להרוג גם את טולט. שוטה עגום בעל פני סוס, זה מה שהוא.

העליה היתה תלולה, אפילו בצד הזה של האגרוף, שהיה פחות תלול משאר צדדיו. בחצי הדרך למעלה, הכלבים החלו לנבוח ולמשוך אותו, במחשבה שיקבלו אוכל בקרוב. הוא נתן להם לטעום מהמגף שלו במקום, ולכלב הגדול והמכוער שניסה לנשוך אותו, הוא נתן לטעום מהשוט. לאחר שהם נקשרו, הוא הלך לדווח. "העקבות היו שם, כמו שענק אמר, אבל הכלבים סרבו לעקוב", אמר למורמונט בחזית האוהל השחור הגדול שלו. "עקבות ליד הנהר, הם יכולים להיות ישנים".

"חבל". ראשו של הלורד המפקד מורמונט היה קרח וזקנו האפור והגדול היה מדובלל, והוא נשמע עייף כפי שנראה. " מצבנו היה טוב יותר לו היינו אוכלים מעט בשר". העורב על כתפו הרים את ראשו וחזר על דבריו כהד, "בשר, בשר, בשר".

אנחנו יכולים לבשל את הכלבים הארורים, חשב צ'ט, אבל בלם את פיו עד שהדוב הזקן שילח אותו לדרכו. וזאת הפעם האחרונה שאאלץ להרכין את ראשי בפני זה, חשב לעצמו בסיפוק. נראה לו שהאוויר נהיה קר עוד יותר, דבר שהוא היה נשבע שאינו אפשרי. הכלבים הצטופפו באומללות על הבוץ הקפוא, וצ'ט התפתה למחצה לזחול ביניהם. במקום זאת הוא עטף צעיף צמר שחור עבה סביב החלק התחתון של פניו, והותיר חריץ דק לפיו. הוא גילה שחם לו יותר אם הוא ממשיך לנוע, אז הוא עשה סיור של היקף המחנה עם צרור של חמצוצים, חולק לעיסה או שתיים עם האחים השחורים שעמדו על המשמר ושומע מה יש להם לומר. אף אחד מהאנשים במשמרת היום לא היה חלק ממזימתו, אבל הוא חשב שזה רעיון טוב שיהיה לו מושג מה הם חושבים.

הם בעיקר חשבו שקר לעזאזל.

הרוח התחזקה בעוד הצללים מתארכים. היא השמיעה צליל גבוה ודק בעודה רועדת דרך אבני החומה המכתרת. "אני שונא את הצליל הזה", אמר ענק הקטן. "זה נשמע כמו תינוק בשיחים, המיילל בתחינה לחלב".

כשסיים את הסיבוב שלו ושב לכלבים, הוא מצא את לארק ממתין לו. "הקצינים שוב באוהלו של הדוב הזקן, מדברים בלהט".

"זה מה שהם עושים", אמר צ'ט. הם אצילים, כולם חוץ מבליין, הם משתכרים ממילים במקום מיין".

לארק התקרב אליו. "מוח-גבינה ממשיך לדבר על הציפור", הזהיר, מתבונן סביב על מנת לוודא שאיש לא קרוב אליהם. "עכשיו הוא שואל האם החבאנו זרעים בשביל החיה הארורה".

"זה עורב", אמר צ'ט. "הוא אוכל גופות".

לארק חייך. "אולי את שלו?"

או את שלך. נראה לצ'ט שהם זקוקים לאיש הגדול יותר משהם זקוקים ללארק. "תפסיק לדאוג בקשר לפול הקטן. אתה תעשה את החלק שלך, הוא יעשה את שלו".

שעת ערביים הזדחלה כבר בין העצים עד שנפטר מהאחיותי והתיישב להשחיז את חרבו. זאת היתה עבודה קשה לעזאזל עם כפפות, אבל הוא לא התכוון להסיר אותן. בקור הזה, כל שוטה שיגע בפלדה ביד חשופה יאבד חתיכת עור.

הכלבים יללו כשהשמש שקעה. הוא נתן להם מים וקללות. "עוד חצי לילה, תוכלו למצוא לכם משתה". בשלב זה הוא כבר הריח את ארוחת הערב.

דיוון נשא נאום ליד אש הבישול כשצ'ט קיבל את קצה הלחם הקשה וקערת מרק האפונה וקותל החזיר שלו מהייק הטבח. "היער שקט מדי", אמר היערן הזקן. "אין צפרדעים ליד הנהר הזה, אין ינשופים באפלה. לא שמעתי בחיי יער מת מזה".

"השיניים האלה שלך נשמעות די מתות", אמר הייק.

דיוון נקש בשיני העץ שלו. "גם אין זאבים. היו, קודם, אבל עכשיו אין. לאן הם הלכו, לדעתכם?"

"למקום חם", אמר צ'ט.

מתריסר האחים שהיו פזורים סביב האש, ארבעה היו שלו. הוא נתן בכל אחד מהם מבט מלוכסן קשה בעודו אוכל, לראות אם מי מהם מראה סימני שבירה. דירק נראה רגוע, יושב ללא אומר ומשחיז את חרבו, כפי שעשה בכל ערב. ודונל גבע המתוק היה מלא בהלצות קלילות. היו לו שיניים לבנות ושפתיים אדומות מלאות ותלתלים צהובים אותם פיזר באומנות על כתפיו, והוא טען שהוא הממזר של לאניסטר כלשהו. אולי זה היה נכון. צ'ט לא חיבב נערים יפים, וגם לא ממזרים, אבל נראה שדונל המתוק יעשה את חלקו.

הוא היה פחות בטוח בנוגע ליערן שהאחים כינו נסרן, יותר בשל נחירותיו מאשר בשל משהו הקשור לניסור עץ. ברגע זה הוא נראה כה חסר מנוחה שלא נראה שינחר יותר לעולם. ומאסלין היה גרוע יותר. צ'ט ראה זיעה ניגרת על פניו, למרות הרוח המקפיאה. ניצוצות לחות נצצו באור המדורה, כמו תכשיטים קטנים ורטובים. מאסלין גם לא אכל, רק לטש מבט במרק שלו כאילו הריח עומד לגרום לו להקיא. אני אאלץ להשגיח על זה, חשב צ'ט.

"התאספו!" הצעקה נשמעה לפתע מתריסר גרונות, והתפשטה במהירות לכל חלק של המחנה שעל ראש הגבעה. "אנשי משמר הלילה! התאספו במדורה המרכזית!"

צ'ט סיים את המרק שלו והצטרף לאחרים, מזעיף את פניו.

הדוב הזקן עמד לפני המדורה עם סמולווד, לוק, וִוית'רס ובליין שהיו מסודרים מאחוריו בשורה. מורמונט לבש גלימת פרווה שחורה עבה, והעורב שלו ישב על כתפו, מנקה את נוצותיו השחורות. זה לא יכול להיות טוב. צ'ט נדחק בין ברנאר החום וכמה מאנשי מגדל הצל. כשכולם, פרט לצופים ביערות והשומרים על החומה המכתרת, נאספו, מורמונט כחכח בגרונו וירק. הרוק קפא בטרם הגיע לקרקע. "אחים", אמר, "אנשי משמר הלילה".

"אנשי!" צרח העורב שלו. "אנשי! אנשי!"

"הפראים צועדים, נעים מחוץ להרים מטה לאורך המילקוואטר. ת'ורן מאמין שחיל החלוץ שלהם יגיע אלינו עוד עשרה ימים. הרוכבים המנוסים ביותר שלהם יהיו עם הארמה ראש-כלב בחיל החלוץ הזה. סביר להניח שהשאר יצרו חיל מאסף, או ירכבו קרוב מאחוריהם, עם מאנס ריידר עצמו. שאר הלוחמים שלהם יהיו פזורים בדלילות לאורך מסלול הצעדה שלהם. יש להם שוורים, פרדות, סוסים... אבל לא מספיק. רובם יהיו רגליים, לא חמושים היטב ולא מאומנים. סביר יותר שכלי הנשק שהם ישאו יהיו אבן ועצם ולא פלדה. מכבידים עליהם נשים, ילדים, עדרי כבשים ועזים, וכל רכושם עלי אדמות. בקיצור, למרות שהם רבים, הם פגיעים... והם לא יודעים שאנחנו כאן. או לפחות עלינו להתפלל שכך הוא".

הם יודעים, חשב צ'ט. שק מוגלה זקן ארור שכמוך, הם יודעים, בטוח כזריחה. קהורין חצי-יד לא חזר, נכון? ולא ג'ארמן באקוול. אם מי מהם נתפס, אתה יודע טוב מאד שהפראים הוציאו מהם מזמור או שניים עד עתה.

סמולווד צעד קדימה. "מאנס ריידר מתכוון לשבור את החומה ולהביא מלחמה אדומה אל שבע הממלכות. ובכן, זה משחק ששניים יכולים לשחק בו. מחר נביא את המלחמה אליו".

"נרכב עם שחר במלוא כוחנו", אמר הדוב הזקן בעוד מלמול עובר באספה. "נרכב צפונה, ונבצע עיקוף מערבה. חיל החלוץ של הארמה יעבור את החלוץ עד שנפנה. מראשות אצבעות הכפור מלאים בעמקים צרים ומתפתלים שנועדו למארב. מסלול הצעדה שלהם יארך כמה מילין. נתקוף אותם בכמה מקומות בבת אחת, ונגרום להם להשבע שהיינו שלושת אלפים, לא שלוש מאות".

"נכה חזק ונימלט בטרם יוכלו הפרשים שלהם להאסף ולעמוד מולנו", אמר ת'ורן סמולווד. "אם הם ירדפו, נוביל אותם במרדף עליז, ואז נסתובב ונתקוף אותם בהמשך הטור. נשרוף את עגלותיהם, נפזר את עדריהם, ונהרוג כמה שנוכל. את מאנס ריידר עצמו, אם נמצא אותו. אם הם ישברו וישובו לצריפונים שלהם, ניצחנו. אם לא, נציק להם כל הדרך עד החומה, ונוודא שהם יותירו נתיב של גופות שיסמן את התקדמותם".

"הם אלפים", צעק מישהו מאחורי צ'ט.

"אנחנו נמות". זה היה קולו של מאסלין, ירוק מפחד.

"נמות", צרח העורב של מורמונט, מנופף בכנפיו השחורות. "נמות, נמות, נמות".

"רבים מאיתנו", אמר הדוב הזקן. "אולי אפילו כולנו. אבל כפי שאמר לורד מפקד אחר לפני אלף שנים, זאת הסיבה שמלבישים אותנו בשחור. זכרו את המילים שלכם, אחים. שכן אנו החרבות בחושך, השומרים על החומות..."

"האש הבוערת כנגד הקור". סר מאלאדור לוק שלף את חרבו הארוכה.

"האור שמביא את השחר", ענו אחרים, וחרבות נוספות נשלפו מנדנים.

ואז כולם שלפו, והיו כמעט שלוש מאות חרבות שלופות ואותו מספר קולות שצעקו, "הקרן המעירה את הישנים, המגן המגונן על ממלכות האדם!" לצ'ט לא היתה ברירה אלא לצרף את קולו לאחרים. האוויר היה מעורפל מנשימתם, ואש המדורה נצנצה מהפלדה. הוא היה מרוצה לראות את לארק וצעד-חרישי ונודל גבע המתוק מצטרפים, כאילו היו שוטים ככל השאר. זה היה טוב. אין טעם למשוך תשומת לב, כששעתם כה קרובה.

כשהצעקות נדמו, הוא שוב שמע את קולה של הרוח התוקפת את החומה המכתרת. הלהבות הסתחררו ורעדו, כאילו גם להן קר, ובשקט הפתאומי צרח העורב של הדוב הזקן בקול ואמר שוב "נמות".

ציפור חכמה, חשב צ'ט בעוד הקצינים משחררים אותם, מזהירים את כולם לאכול ארוחה טובה ולנוח היטב הלילה. צ'ט זחל מתחת לפרוותיו ליד הכלבים, ראשו מלא בדברים שיכולים להשתבש. מה אם השבועה הארורה תגרום לאחד משלו לשנות את דעתו? או אם פול הקטן ישכח וינסה להרוג את מורמונט במשמרת השניה במקום בשלישית? או אם מאסלין יאבד את האומץ שלו, או אם מישהו ילשין, או...

הוא מצא את עצמו מקשיב ללילה. הרוח באמת נשמעה כמו תינוק מיילל, ומדי פעם הוא שמע קולות של אנשים, צהלת סוס, בול עץ מתפצח במדורה. אבל שום דבר אחר. כה שקט.

הוא ראה את פניה של בסה צפים לפני פניו. לא את הסכין רציתי לתקוע בך, רצה לומר לה. קטפתי לך פרחים, שושני בר וחרציות ופרג, זה לקח לי בוקר שלם. ליבו הלם כתוף, בעוצמה כזאת שהוא פחד שהוא עלול להעיר את המחנה. קרח ציפה את זקנו מסביב לפיו. מאיפה זה בא, עם בסה? בכל פעם שחשב עליה בעבר, היה זה רק על מנת לזכור איך נראתה כשמתה. מה הבעיה שלו? הוא בקושי יכול לנשום. האם הוא נרדם? הוא התרומם על ברכיו, ומשהו רטוב וקר נגע באפו. צ'ט הרים את מבטו.

שלג ירד.

הוא חש דמעות קופאות על לחיוו. הוא רצה לצרוח, זה לא הוגן. שלג יהרוס את כל מה שעבד למענו, את כל תוכניותיו הזהירות. היה זה שלג כבד, פתיתים לבנים ועבים שירדו מסביבו. איך ימצאו את מאגרי המזון שלהם בשלג, או את נתיב הציידים בו התכוונו להמלט מזרחה? הם גם לא יזדקקו לדיוון או באנן על מנת לרדוף אחרינו, לא אם נימלט בשלג טרי. ושלג הסתיר את צורת הקרקע, במיוחד בלילה. סוס עלול למעוד על שורש, לשבור רגל על אבן. אנחנו מחוסלים, הבין. מחוסלים בטרם התחלנו. אנחנו אבודים. לא יהיו חיי לורד לבנו של העלוקאי, לא מבצר משלו, לא נשים ולא כתרים. רק חרבו של פראי בבטנו, ואז קבר לא מסומן. השלג לקח ממני הכל... השלג הארור...

שלג כבר הרס אותו פעם אחת. שלג וחזיר המחמד שלו.

צ'ט קם לרגליו. רגליו היו נוקשות, ופתיתי השלג היורדים הפכו את הלפידים הרחוקים לנקודות אור כתומות מעורפלות. הוא חש כאילו הוא מותקף על ידי ענן של חרקים חיוורים וקרים. הם נחו על כתפיו, על ראשו, עם עפו אל אפו ולתוך עיניו. הוא קילל והבריש אותם ממנו. אני עדיין יכול לטפל בסר חזרזיר. הוא עטף את צעיפו סביב פניו, הרים את הברדס שלו, והחל לפסוע דרך המחנה למקום בו ישן הפחדן.

השלג נפל בכבדות כזאת שהוא איבד את דרכו בין האוהלים, אבל לבסוף הבחין במחסום הרוח הנוח והקטן שהנער השמן הכין לעצמו בין סלע לבין כלובי העורבים. טארלי היה קבור מתחת להרים של שמיכות צמר שחור ופרוות צמר מדובללות. השלג החל לכסות אותו. הוא נראה כמו סוג של הר עגול ורך. פלדה לחשה על עור בלחש, שקטה כתקווה כשצ'ט הוציא את פגיונו מהנדן. אחד העורבים קרקר. "שלג", מלמל אחר, בעודו מתבונן בין הסורגים בעיניים שחורות. הראשון הוסיף "שלג" משלו. הוא עבר אותם בזהירות, מניח רגל אחר רגל. הוא יסתום את פי הנער השמן ביד שמאל על מנת להשתיק את צעקותיו, ואז...

הוא עצר באמצע הצעד, מבליע את הקללה שלו בעוד קולה של הקרן רועד במחנה, חלש ורחוק, אך צליל שאי אפשר לטעות בו. לא עכשיו. ארורים האלים, לא עכשיו! הדוב הזקן רכב לתצפית בטבעת העצים מסביב לאגרוף, על מנת להזהיר במקרה שמישהו יתקרב. ג'ארמן באקוול חזר ממדרגת הנפיל, חשב צ'ט, או קהורין חצי-יד מהמעבר השורק. קריאה אחת בקרן משמעותה אחים חוזרים. אם זה היה החצי-יד ג'ון שלג עלול להיות איתו. בחיים.

סאם טארלי התיישב בעיניים נפוחות ולטש מבט מבולבל בשלג. העורבים צרחו בקול, וצ'ט שמע את הכלבים שלו מייללים. חצי מהמחנה הארור ער. ידיו עוטות הכפפה התהדקו סביב ניצב הפגיון בעודו ממתין שהצליל יסתיים. אבל ברגע שנעלם, הוא שב, חזק יותר ארוך יותר.

"אלים", שמע את סאם טארלי מייבב. הנער השמן הטלטל לברכיו, רגליו סבוכות בגלימה ובשמיכות שלו. הוא בעט אותם ושלח יד לשריון הקשקשים שתלה על הסלע לידו. בעודו עוטה את הלבוש העצום מעל ראשו ומתפתל ללבוש אותו, הוא ראה את צ'ט עומד שם. "זה היה שתיים?" שאל. "חלמתי ששמעתי שתי תקיעות..."

"לא חלמת", אמר צ'ט. "שתי תקיעות קוראות למשמר להרים כלי נשק. שתי תקיעות לאויבים מתקרבים. יש אי שם גרזן שכתוב עליו חזרזיר, שמן. שתי תקיעות, פירושן פראים". הפחד על פני הירח הגדולים האלה גרם לו לרצות לצחוק. "שיזדיינו כולם לשבע גיהנומים. הארמה הארורה. מאנס ריידר הארור. סמולווד הארור, הוא אמר שהם לא יגיעו אלינו עוד"

הצליל נמשך ונמשך ונמשך, עד שנראה שהוא לא ימוג לעולם. העורבים נפנפו וצרחו, עפו בכלובים שלהם ונתלים על הסורגים, וברחבי המחנה אחי משמר הלילה קמו, לבשו את שריונם, חגרו חגורות חרב, אחזו בגרזני קרב ובקשתות. סאמוול טארלי עמד ורעד, פניו באותו צבע כמו השלג שהתערבל מסביבם. "שלוש", צפצף לצ'ט, "זה היה שלוש, שמעתי שלוש. הם אף פעם לא תוקעים שלוש. לא במשך מאות ואלפי שנים". צ'ט השמיע צליל שהיה חצי צחוק וחצי יבבה, ולפתע מלבושיו התחתונים היו רטובים, והוא חש את השתן זורם במורד רגלו, ראה קיטור עולה בקדמת מכנסיו.

הוצאת "אופוס" מציעה את "סופת החרבות", הספר השלישי בסדרה "שיר של אש ושל קרח" מאת ג'ורג' ר.ר. מרטין ובתרגומו של דוד חנוך למכירה מוקדמת, ובה בעצם תהיה מותנית יציאתו של הספר לאור. כשיוזמנו מספיק עותקים שיאפשרו את יציאתם של 1,000 עמודי הספר, הוא יודפס, והמזמינים הראשונים יזכו בהנחה של 40% על שני הכרכים. פרטים נוספים על המבצע באתר ההוצאה (קישור מימין).