פנו לשר הביטחון. כאן, עכשיו

אמרו להם לצלול לתוך רעל, והם לא העלו בדעתם לסרב. לפחות 82 מלוחמי השייטת שצללו במימי נחל הקישון חולים בסרטן. 23 מתו מסרטן. מדינת ישראל עדיין לא מכירה בהם כנכי צה"ל, במשפחותיהם כמשפחות ושארים של נכים. אלוהים יודע מנין יש להם הכוח להיאבק, בכבוד ובשקט. "זהו מאבק על דמותה וחוסנה של מדינת ישראל", אומר יובל תמיר, רב סרן, בוגר שייטת, חולה סרטן. הוא מישיר מבט למצלמה. הוא לא איש של מלים גדולות, אבל למלים הללו מעולם לא היה כוח גדול יותר על גבי מסך. "אנשי הדממה" הוא סרט המתעד חלקים מן המאבק, וזה הסרט הדוקומנטרי הישראלי החשוב ביותר שראיתי מימי.

כרונולוגיה של זוועה

אמרו להם לצלול לתוך רעל, והם לא העלו בדעתם שמישהו יודע שיש שם רעל ולמרות זאת הם אמורים להמשיך ולצלול. "אם היו שולחים אותנו היינו עושים את זה עוד פעם. אנחנו לא אנשים של שאלות. אנחנו היינו לוחמים", אומר למצלמה שמעון סלע, איש שייטת, חולה סרטן. במהלך הסרט הזה נראה אותו גווע ומת. היה בגופו "נחש עם אלף ראשים", סרטן בלוטות קשה במיוחד, והנחש הרג אותו.

"כל פעם לקחו ממנו עוד ועוד חירות", מספרת אירית ליבנה, אלמנתו של רפי ליבנה, איש שייטת, על גסיסתו הארוכה, האיטית, שבסופה כבר ייחלו למותו, כדי שתהיה לו מנוחה.

"תכירו בי. קחו אחריות", ביקש יובל תמיר. הוא לא זעק. גם לא משה אלגמיס שחיי המשפחה שלו נהרסו בגלל הסרטן. גם לא ענת רז, מדריכת צלילה בקישון שהיתה ילדה מסורטנת בת עשרים ולכן לא תוכל לעולם ללדת. לא שמעתם זעקות בין אלה שצללו ולא נפגעו, אבל הם יודעים שהאיום הזה מרחף מעל ראשיהם בסבירות סטטיסטית מחרידה: גדי סוקניק, אורן מוסט ואחרים שמופיעים בסרט הזה, ומספר לא ידוע וגם חסוי של אנשים שצללו בביצה של רעל במשך עשרות שנים.

"אנשי הדממה" שיחזר את הכרונולוגיה של הזוועה. יובל תמיר גילה פתאום, מעט אחרי השחרור, שיש לו סרטן. ועוד אחד. ויש עוד לוחמי שייטת חולים. "הסרטן שלך בא מאלוהים", אמר לו קצין רפואה ראשי כשתמיר התחיל לחשוד בקשר בין מי הרעל למחלה. רפי ליבנה חולה, וביומנו הוא ניסה להבין למה. "הצלילות בקישון", הוא כתב בלקוניות. לאט לאט התחיל יובל תמיר להוביל מאבק בערכים עליהם גדל והתחנך, אלה שעשוהו אדם מפוכח ומאופק, חף מזעקות, אפילו שיש לו הזכות המלאה לזעוק כך שאטימותו של אחרון הבירוקרטים תימוג לעד. הוא פנה ליחידה שלו, ונופנף בגסות רוח. הוא פנה לחברים ליחידה, וחלקם לא האמין לו. אפילו החולים מתקשים להאמין.

נגד כל מה שהאמינו בו

על הסרט הזה חתומים שלושה יוצרים: שחר סגל, במאי, הביא למסך חלקים מן התחקיר העיתונאי של ענת טל-שיר וצדוק יחזקאלי מ"ידיעות אחרונות". המצלמה של סגל התמקדה בבני אדם מדברים. העריכה עימתה אותם זה עם זה ועם הרשע המנהלי שכולם כאחד נחשפו לו. המצלמה תיעדה את מצוקתו הנפשית של מפקד חיל הים, את מותו של שמעון סלע, את יום השנה למותו של רפי ליבנה – ואת מלאכתם של העיתונאים שחשפו את הסיפור ובעצם גם חוללו אותו, כי עד לפרסום הראשון ב"ידיעות" לא ידעו רוב הלוחמים, וביניהם חולי הסרטן, למה נפלה עליהם המכה הזאת באמצע החיים.

הם לא חיפשו אשמים. הם רצו את המעט שצבא הגון חייב להבטיח וגם לתת לחייליו: הכרה באחריות למצבם. מימון הטיפולים הרפואיים. הבטחה שכאשר ימותו, יהיה מי שידאג לאלמנות וליתומים. זה עדיין לא קרה. רק לפנים משורת הדין מוכן הצבא לממן חלק מן הטיפול הרפואי – אחרי שנות מאבק.

בשקט מופתי הם סיפרו כיצד דחו אותם בקש, כיצד איימו עליהם, איך אירע שטובי חבריהם אולצו שלא לדבר איתם, כיצד הפכו, בעיני הצבא, לאויבי העם ממש. איך דחקו אותם להגיש עתירה לבג"צ נגד כל מה שהאמינו בו: מדינת ישראל, חיל הים, מפקדיהם הנערצים, ערכיהם המוצקים.

בג"צ ייסד ועדת חקירה בראשותו של מאיר שמגר, עוד איש מאוד מאופק שכבר הטיל על הצבא אחריות למחדל. הוועדה שמעה שורת עדויות של גברים שלא ראו ולא הקשיבו ולא הבינו ולא הפנימו שמי הקישון רעילים ושאסור לבני אנוש לצלול בהם. לאמני הטיוח מטעם הממסד לא היתה תקומה בדו"ח הביניים של הוועדה, אבל ללוחמים לא היה מזור.

כי עדיין נותרה בעינה השאלה, אם יש קשר סיבתי בין הצלילות לבין הסרטן. כלומר, בשפת הבירוקרטיה: בינתיים ממתינים לדו"ח נוסף של ועדת שמגר, ובינתיים לא נמצא בכל המערכת הציבורית של מדינת ישראל אפילו אדם הגון אחד שיאמר, די כבר. סבלתם די. הנה ההכרה והביטחון שמגיעים לכם בזכות. וכך נראה המאבק על חוסנה ודמותה של מדינת ישראל, בסרט של שחר סגל, ענת טל-שיר וצדוק יחזקאלי: אומץ לב עצום של לוחמים מותשים וחולים, נגד מערכת גדולה של ערלי-לב ומוגי-לב.

פנו לשר הביטחון. עכשיו

לעתים נדירות מאוד קורה שחובת האובייקטיביות של העיתונאי נדחית מפני חובתו האזרחית לומר משהו בבהילות. צפיתי בסרט הזה שלוש פעמים, ואחר כך ביקשתי לאשר חשש מסוים שלא היה לו ביטוי על המסך. עו"ד יורם אבירם, נציגם של הלוחמים במאבק המשפטי, אומר כי די באבחת עט אחת של שר הביטחון כדי לחסל את הגיהנום הזה. לא צריך להמתין לעוד דו"ח, לעוד ועדה. לא צריך לחכות אפילו יום אחד. אפילו לא שעה. 82 לוחמי שייטת חולי סרטן, 23 משפחות של המתים, יוכלו לקבל את המעט שמגיע להם מן המדינה הזאת עוד היום, אם רק מישהו יהיה ישר דיו כדי לומר: טעינו. סליחה. אנחנו אחראים. כמו שהפסקנו באיחור עצום את הצלילות בקישון, אנחנו מוכנים להודות שהיה עלינו לדאוג ללוחמים החולים כבר מזמן.

איש לא הסמיך אותי לדבר בשם המתים והחולים, גם לא בשמם של לוחמי שייטת שלקו באלצהיימר, בתחלואי עור קשים, במופעים מזוויעים אחרים של מוות מכרסם וזוחל – וכולם צללו בקישון. אבל מכוח היותי אזרחית במדינה הזאת, שחוסנה ודמותה מתפרקים לנגד עיני בסרט "אנשי הדממה", הרשו לי לבקש מכם לעשות כמוני: לצפות בסרט הזה, ואחר כך לשגר מכתב, מברק, גלויה, דואר אלקטרוני, כל מה שתרצו, לשר הביטחון, ולבקש ממנו בנימוס הראוי להפעיל את שיקול דעתו על פי החוק, ולתת לחולים ולשארים את מה שמגיע להם בזכות ובצדק. ועוד היום. ואפשר גם כאן, ב"תגובות לכתבה", ומכוח חובתי האזרחית אני מבטיחה שכל פניה כזאת תודפס ותגיע לידיו של שר הביטחון.