שתף קטע נבחר

יותר מדי ימי זיכרון, פחות מדי זכירה

יון פדר מהרהר בכתב על מיעוט המשתתפים בטקס האשכבה של יהודה עמיחי

כאשר ז'אן-פול סארטר הלך לעולמו פריז עמדה מלכת, והשאנז אליזה הוצף בנהר אדם. את ארונו ליוו יותר מרבע מיליון צרפתים אבלים שביקשו לחלוק כבוד לאחד מאנשי התרבות הגדולים שלהם.
כשישעיהו ליבוביץ' הלך לעולמו, הצטופפו בחלל הדחוס של בית הלוויות הישן בשכונת סנהדריה בירושלים כ-400 איש. עמדנו תמהים על מיעוט המשתתפים, אבל אמרנו לעצמנו, "נו טוב, האיש היה כל-כך שנוי במחלוקת…".
והנה הלך לעולמו יהודה עמיחי, האיש שכתר "המשורר הלאומי" נקשר לראשו (למרות רצונו). האיש שסיפק לכולנו את המילים - כשביקשנו לחזר אחרי אישה, לבכות חבר שנפל, לומר דבר-מה לאבא, לצקת מעט השראה במועדי חיינו. האיש הזה היה התגלמות הקונסנזוס התרבותי הישראלי, במובן הטוב של הביטוי, וספריו נחטפו מהמדפים ונמכרו בעשרות אלפי עותקים (שום משורר לא נמכר כך מעולם בישראל, ספק אם באיזשהו מקום בעולם). והנה, אל טקס הלווייתו של האיש הזה הגיעו אולי אלף איש ואישה. המוני הישראלים שהתרפקו על שיריו יותר מארבעים שנה – נשארו בבית.
דברים יפים מאוד נאמרו ליד ארונו של עמיחי בכיכר ספרא בירושלים (אהוד ברק והאלוף עוזי דיין חשפו טפח של אהבת שירה אותנטית, חוקר הספרות גרשון שקד והסופר מאיר שלו היו חכמים וישירים, יוסי שריד ואברום בורג היו מלאי פתוס מתוך אהבת-אמת לאיש). אבל הדברים הללו נישאו מול קהל קטן, קטן מדי. וגודלה של הכיכר (הנוראה, חשופת השמש, חסרת החן) ושורות הכיסאות הלבנים הריקים, רק הגבירו את העלבון. אז נכון, אלף הקרואים היו אלף נאמני אמת, מעריצים צרופים – אנשי ספרות, נשים וגברים, צעירים וצעירות, מקצתם עם ספר שירים ביד - קהל אוהב של ממש. אבל למה כל-כך מעט? מדוע הציבור הישראלי לא יודע, ואולי לא רוצה, לחלוק כבוד אחרון למי שהוא אוהב ומעריץ ושלו הוא חב כל-כך הרבה רגעי התעלות? אין לי תשובה, אבל הנה כמה הרהורים.

בוז אליטיסטי ועצלות חילונית?

פשטני וגם לא נכון יהיה לומר שזו ההוכחה לכך שאיננו באמת בני תרבות. שה"תרבות" לא ממש זורמת בעורקינו. אני לא קונה את ההסבר המופרך הזה. אני חושב שהנוכחות הדלה קשורה באיזשהו אופן בבוז, אליטיסטי משהו, שרוחש הישראלי החילוני לטקסים באשר הם, ולטקסי מוות במיוחד. אולי מלחמת התרבות החילונית-דתית גררה - בצד הוויתור של הציבור החילוני על נכסי התרבות היהודית ל"טובת" הדתיים - גם ויתור על מכלול שלם של מעמדים טקסיים. כאילו אומר הישראלי החילוני, "אני הרי בעומק לבי אוהב ומוקיר את יהודה עמיחי. אז לשם מה אני צריך נאומי פוליטיקאים וזר אבלות של נשיא המדינה? קטן עלי. הקשר שלי עם המשורר הוא בלתי אמצעי. טקסי אשכבה הם סתם פרוטוקולים של דוסים."
אני לא אוהב את הפקרת המדרשים והתורה בידי הדתיים, בדיוק כפי שאיני סובל את הוויתור הגס, הציני, על כל טקס או מועד. טקסים נועדו לסמן קווי מתאר: מה קדוש ומה יומיומי, מה נעלה ומה סתמי, מה מעניק משמעות ומה מובן מאליו. בלעדיהם הכל הופך לזרם של אקראיות.
ויש כאן גם איזו עדות עקיפה לדחיסות הנוראה והקטועה של חיינו - מחרוזת של פרקי זמן קצרצרים. רגע עובדים, רגע אוכלים, רגע מתאבלים על יהודה עמיחי, רגע רואים אולימפיאדה בטלוויזיה, רגע קופצים להביא את הילדה מהצופים, רגע שותים קולה – והופ, נגמר היום. בכל אחד מהרגעים הללו אנחנו משקיעים חבילה שטוחה למדי של רגש ואנרגיה ו… ממשיכים הלאה. ומתי אנחנו נושמים?
חוץ מזה יש כאן עצלות נוראה. אמר לי מישהו, "אם היו עושים את זה בתל אביב, היו באים הרבה יותר". אשליות. אולי היו באים מעט יותר. וזה דווקא מרגיז אותי. עצלים ציניים שכאלה. למה הם לא יכלו לטרוח ולהגיע לירושלים?
באופן אירוני, מהפכת המילים הקטנות שהוביל יהודה עמיחי הייתה לחרב פיפיות. הוא הטיף לרדת מן העצים הגבוהים של המליצות, של הטקסיות הנבובה, ולהתכנס אל העניין עצמו. "יותר מדי ימי זיכרון," הוא אמר, "פחות מדי זכירה… יותר מדי שעונים, פחות מדי זמן… יותר מדי כבישים, פחות מדי דרכים, בהן הולכים באמת: אדם אל גורלו."

כבוד אחרון ותודה

דומני שאנחנו צריכים פה ושם גם את המילים הגדולות, השגיבות. אפילו הן נלעגות מעט, סנטימנטליות. בלעדיהן, הכל אובד אל תוך איזו "אמת" שהיא באמת "אמת", אבל כה שדופה וצינית ונטולת חמלה. עובדה: כמה מעט באו לכיכר לחלוק כבוד אחרון ולומר תודה.
וכעת אני מבקש לשיר ליהודה עמיחי שיר פרידה, פרפראזה קטנה על שירו שלו – "מות אבי".

"יהודה, פתאום, מכל החדרים
יצא למרחקיו המוזרים.

הלוך הלך לקרא לאלוהיו,
שהוא יבוא לעזור לנו עכשיו.

ואלוהים כבר בא, כמו טורח,
תלה את מעילו על וו-ירח.

אך את יהודה, שיצא להובילו,
יחזיק האלוהים לעד אצלו."

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום:זום 77
יהודה עמיחי. בז לטקסיות הנבובה
צילום:זום 77
צילום: גלי תיבון
הלווייתו של עמיחי
צילום: גלי תיבון
לאתר ההטבות
מומלצים