בעלה של ליהיא, לרשימת רבי המכר

בתזמון מוצלח עם העונה החדשה של "הסופרנוס", מוציא יאיר לפיד את ספרו החדש, שמפגיש אותנו שוב, לאחר ציפיה ארוכה, עם ג'וש שירמן, הבלש הפרטי הציני ביותר שנולד פה. כשלפיד פרסם לפני כעשור את "הראש הכפול", הוא הציג לקורא העברי מודל שהיה שאוב ישירות מספריו של משורר הפשע האמריקאי, ריימונד צ'אנדלר. לג'וש שירמן שלו היו לב רך, בטן רכה עוד יותר וזוג אגרופים קשוח. כמו פיליפ מארלו של צ'אנדלר, גם שירמן היה שוטר לשעבר והאביר הישר האחרון בעולם מושחת. ככזה, הוא נופל כמובן ברשתה של הפאם-פטאל, מצליח לפתור את הפשע, אך גם כמעט מאבד את לבו ונותן כמעט לכולם לעבוד עליו. עשר שנים מאוחר יותר ג'וש שירמן חוזר. שמן יותר, עייף יותר ובודד יותר. במהלך העשור הזה התרחק שירמן מדמותו של מארלו העומד לבדו, במעיל שוחות ארוך כשגשם ניתך על תיתורת כובעו. הוא עדיין לא סם ספייד האנוכי והמניפולטיבי של דשיאל האמט, שמצליח לדלג בין הטיפות, אך האור האכזרי של ישראל הפך אותו דומה יותר לג'ייק גיטיס, הלוזר הציני אך הרגיש, המזיע בשמש LA הקופחת של "צ'יינה טאון".
"החידה השישית", כמו "הראש הכפול", עוסק בנושאים טעונים על גבול הנפיץ. בספר הראשון היו אלה שערוריות מין והלבנת כספים בעולם החרדי, ואילו הפעם מדובר בשרשרת חטיפות ורציחות של ילדות בנות תשע שכולן נעלמו באותו התאריך, ה-10 באוגוסט. הספר נפתח ב-9 לחודש, ומאותו רגע יתחילו לתקתק שעונו של ג'וש ולבם של הקוראים, עד לסיום המפתיע (כמובן).

שמנמן ולא קשוח

יש סברה רווחת שכתיבה ז'אנרית היא דבר שקל לעשות. יש לך מספר מוסכם של מאפיינים לשוניים, צורניים ועלילתיים שיש לעקוב אחריהם ו-וואלה! כתבת ספר בלש. לא יכול להיות דבר רחוק יותר מן האמת. נכון שקיומו של הפורמט מסיר חלק מן המעמסה, אבל כדי לכתוב בלש טוב, צריך כשרון. וכדי לכתוב בלש טוב פעמיים, צריך עוד יותר כשרון. ללפיד יש את זה. הוא אולי לא פואטי כמו צ'אנדלר ולא קשוח כהאמט, וריבוי המטאפורות (המדויקות ברובן) תוקע את הקריאה לפעמים, אבל יש לג'וש שירמן משהו שאין לשני הבלשים המפורסמים הללו. זה אולי נראה קטנוני ולא חשוב, אבל לג'וש שירמן יש משקל עודף.
תחשבו על זה לרגע. לא בעיית שתייה שהורסת לך את הכבד לאט וברומנטיות, לא התמכרות לקוקאין שבאה בשילוב עם אינטלקט מזהיר, אלא פשוט בעיית קלוריות והתמכרות לשווארמה בלאפה עם הרבה חומוס. דווקא הנקודה הקטנה הזו הופכת את ג'וש שירמן למקומי כל כך. טיפות של טחינה לעומת טיפות של גשם, זהו סך כל ההבדל העצום בין בלש חד לשון ועשוי ללא חת שרץ ברחובות שיקגו באקדח שלוף, לבין בלש פחות חד לשון, שמזיע אחרי ריצה של כמה מטרים ומעדיף להשתמש באקדח שלו כדי לתת לרעים מכה על העורף. ג'וש הוא משלנו, הוא מהטובים ואנחנו אוהבים אותו בדיוק ככה, עם העשרה קילו המיותרים.

"החידה השישית", יאיר לפיד. הוצאת קשת, 220 עמ'