הטעות היא הנורמה
אז מה אם כמה פרטים בכתבה לא נכונים? השרלטנות בעיתונות קובעת את הכללים
לפני כמה ימים כתבו עלי בשבועון הטלוויזיה "פנאי פלוס". כתבו שאני הולך להחליף את גיא זוהר בהגשת התוכנית "פגוש את העיתונות". לא, זו לא הייתה ידיעה משמיצה או מקנטרת. סתם מידע. גיא זוהר הולך, אמנון לוי בא. רק מה? אין שום אמת בידיעה. שום דבר. אפילו לא על יד. שלי יחימוביץ' חתומה מזה כמה שבועות על חוזה עם חברת החדשות, והיא שתגיש את "פגוש את העיתונות". אני לא הייתי אפילו מועמד. בטלפון אחד אפשר היה לברר זאת. אבל לא, איש מ"פנאי פלוס" לא טלפן אלי לבדוק. לא היה להם פנאי.
בכוונה הבאתי כאן דוגמה ללא כוונת זדון. סתם רשלנות מהסוג המאוד שכיח היום בעיתונות, שתוצאתה ידיעות שאין בינן לבין האמת שום דבר. בכלל, נדמה שהיום כבר לא מחפשים בעיתון עובדות. אם פעם פתחנו עיתון כדי לדעת מה קורה, היום אנחנו רוצים לדעת מה חושבים בעיתון על מה שקורה.
לא, אינני תמים ואינני מתחסד. שנים רבות עבדתי בעיתון, אני יודע את לחץ הזמן, אני מבין שעיתונאי מועד לפעמים. זה קורה לכולם, זה קרה גם לי. אלא שנראה שהיום הטעות היא הנורמה, והדיוק והאמת הם היוצאים מהכלל.
בפעם הראשונה שמתי לב לתופעה כשהגשתי את "ערב חדש". מה עושים בתוכנית אקטואליה מהסוג הזה? קמים בבוקר, פותחים את העיתון, מחפשים ידיעות מעניינות, מטלפנים לנשוא הכתבה ומזמינים אותו לראיון באולפן. הרבה פעמים התברר בטלפונים האלה שמה שנכתב בעיתון לא היה נכון.
אני לא מדבר על אנשים שבאופן טבעי מעדיפים להכחיש את הטענות נגדם. אני מדבר על עובדות. שם לא נכון, מקום מגורים מוטעה, תאריך שגוי, והרבה טעויות אחרות במקרים רבים התברר שבכלל אין סיפור. גם העיתונאי היה יודע זאת לו טרח לבדוק את העניין, אבל למה לטרוח? הרי הוא עלול לאבד את הסיפור. התוצאה היא שהעיתונות הישראלית מאבדת את אמינותה בציבור. כולם, חוץ מהעיתונאים עצמם, כבר יודעים זאת. אנשים לא מאמינים למה שכתוב בעיתון.
אז מה עושים? בעיתונות בארה"ב, ולא רק בה, יש מוסד שאף עיתון ישראלי לא טרח להקים. קוראים לו מרכז לאימות כתבות. מדובר במחלקה בעיתון שתפקידה לקחת כתבות ולבדוק את אמיתותן. אנשי המחלקה לוקחים באופן אקראי ידיעה שהגיעה לשולחן המערכת, מרימים טלפון לנשוא הכתבה, ובודקים.
פעם הייתי עד לאימות נתונים של המחלקה בניו יורק טיימס. הם התקשרו לכתב העיתון, ידיד שלי, וביקשו לדעת מדוע הוא כתב שראש עיר מסוים נוהג ללבוש סוודרים חומים, כאשר לפי בדיקת המחלקה זה לא נכון.
לא רק הניו יורק טיימס המכובד נוהג כך. גם הפחותים שבעיתונים מקיימים מערכות בדיקה כאלו. אפילו ל"נשיונל אינקווירר", שבועון הרכילות האמריקני הצהוב, יש מחלקת אימות כתבות. אצלנו, לעומת זאת, גם לעיתון כמו "הארץ" אין מערכת בדיקה כתבות.
בטוחה בעוצמתה, מודעת לקושי המשפטי ולסחבת האיומה הכרוכים בהגשת תביעות דיבה, מזלזלת העיתונות הישראלית בקוראיה, ומגישה להם דיווחים מסולפים ובעיקר חפיפניקיים. צר לי, אבל שרלטנות הפך לשם נרדף לעיתונות הישראלית.
יחסית לארצות אחרות יש לנו אמנם המון יתרונות - זריזות מחשבה, עצמאות, חוצפה, מקוריות, מהירות תגובה - אבל האלף-בית בעיתונות היה ונשאר דבר אחד: אמינות. מי שהמקצוע יקר ללבו נקרא להחזיר לו את כבודו.
אמנון לוי, איש טלוויזיה
