להתראות במבול הבא

אחרי כל כך הרבה שנים של פעילות, אין ספק שיש הצדקה להוציא אוסף של אריאל זילבר. השאלה היא, למה דווקא אוסף כזה. כלומר, למה דווקא אוסף ("ללכת עימך" שמו) שכולל כל כך הרבה שירים בינוניים ואף גרועים. היעדרם של הלהיטים הגדולים כמו 'בטי בטי בם' או 'רוצי שמוליק', דווקא אינו מפריע, ויש בהחלט מקום באוסף שכזה לשירים שאבדו בדרך, גירסאות נשכחות וביצועים ייחודיים.

ואכן, בין 17 שירי הדיסק יש כמה כאלה: 'ללכת עמך', 'רחוב האהבה', 'שמע ישראל', 'טרף קל' ו'בוא אלי' – חמש פנינים מקסימות. לעומת זאת, ישנם כמה שירים שהיה מוטב להם לו נשכחו מאחור, ולא ברור מדוע יש להעלותם באוב. 'איש המוסיקה', 'אצלנו בקיבוץ', 'הבטחה', וכמובן הזוועתון ששמו הוא "להתראות במבול הבא", הם לא בדיוק חומרים שזילבר צריך לנפנף בו בגאווה.

שאר השירים בדיסק הם חביבים ומעצבנים כאחד. הבלוזים של זילבר יכולים אולי לעצבן במידת מה, או להיות משעשעים, הכל בהתאם למצב הרוח של המאזין. זה נכון לגבי כל שיר בלוז, אבל במיוחד ביחס לאלה שמבצע בדרכו הייחודית זילבר. וזו אגב אולי התוצאה המעניינת ביותר של התקליט ודרך עריכת החומרים בו: החשיפה של זילבר כבלוזיסט בנשמה, כמעט כמו דני ליטני, אבל עם קריצה.