אספרסו חזק

ענן שמועות רעות אפף את חזרתה של "זו ארצנו" לעונה שניה ברשת; הם לא בכושר, הם לא יעמדו בנטל תוכנית בוקר רדיופונית ותוכנית טלוויזיה בו-זמנית, עצביהם רופפים, מזגם ממורמר, הזכיינית צינזרה קטעים, הקטעים לא טובים מספיק, הם צילמו יותר מדי, הם צילמו מעט מדי. בסדר. חצי שעה מאוחר יותר כל זה שקע לתוך ספל האספרסו החזק והמורעל שהיא "זו ארצנו"; תוכנית פתיחת העונה החזירה את שני העורבים השחורים המנקרים בחוסר-אונים בגדר הישראליות המתפוררת כשהם בכושר כמעט מלא, בועטים לכל כיוון ונושכים ידיים לכולם.

איך הם ייצאו מזה השבוע?

לא בכל המקרים נרשמו פגיעות, אבל "זו ארצנו" תמיד בנתה יותר על ההנאה שבצליפות ובירי עצמו מאשר על פגיעות מדויקות. ערב עם שי ודרור הוא מטווח ברווזים משועשע בכפר, כשמדי פעם נושרת מהשמיים ציפור אמיתית שנורתה בטעות. תוכנית פתיחת העונה – עדיין קצת מבולבלת – עשתה את מה שכל "זו ארצנו" טובה עשתה לפניה: הצחיקה ועיצבנה, עשתה לעצמה הנחות וחיסלה עם עצמה חשבונות, ובעיקר גרמה לך לחשוב שאם ערוץ 2 מוכן עדיין להשליך חצי שעה לעבר שני האנשים הרי-האסון הללו, הכל עוד יהיה בסדר.

"זו ארצנו" היא פורמט מתנדנד: הסאטירה הולכת לפעמים למקומות צפויים ולפיכך מנוטרלת, ולפעמים הולכת עד הסוף, ולפעמים קצת אחרי הסוף. ויש חיקויים איומים. ומחוות גופניות. ושיחות טלפון לאישי ציבור. ודיאלוגים באולפן שלא מוכרחים להסתיים בפואנטה. אי-יציבותו המורגשת של הפורמט היא, בין השאר, מה שמחזיר אותנו לתוכנית; איך הם ייצאו מזה השבוע? מה גם שלפעמים זה באמת מתרסק להם על הראש – תענוג מפוקפק בפני עצמו.

לתוכנית פתיחת העונה לקח קצת זמן להתחמם: הטיפול בלימור ליבנת ובהצעותיה למסדר את ילדי בתי הספר קפץ מיד למקום הצפוי – מסדרים נאציים – וסחט לא יותר מגיחוך קטן. ליבנת עצמה טרקה להם את הטלפון בפרצוף – מה שעדיין הותיר את פרצופם מטופח ושפוי בהרבה משל השרה – והעסק כולו סירב להתרומם.

היטפלות מענגת לפרעושי אקטואליה

התאוצה נצברה בהמשך, בעיקר במקומות בהם סטתה התוכנית מהכביש האקטואלי הראשי לטובת נונסנס. הסקץ' עם המטפלת הפיליפינית היה שי ודרור בעיצומם; חסר פואנטה ומצחיק לגמרי, עם לפחות פיתיון מילולי אחד (קוּקרייס!) שאפשר יהיה לקחת למחרת לעבודה. היה דיאלוג משובח בנושא "המצב", ובעיקר סגירת מפעל "פניציה", שהעלה בקול רם, סוף סוף, את השאלה הגדולה האמיתית לגבי המפעל – מה הם, למעשה, ייצרו שם? (והתשובה הידועה: את הפניציות הקטנות האלה, לא?). והיה הדיאלוג בנושא גניבת התיקים בתיאטרון ("שייקחו איתם את התיקים שלהם כשהם עולים לבמה"), שניסח מחדש את כושר ההיטפלות המענג של התוכנית לפרעושי אקטואליה.

הבומים האמיתיים נשמרו לסוף התוכנית, כולל הראיון עם גילה אלמגור ממיטת חוליה, לאחר שאושפזה מחמת תשישות ובילבול בין הצגותיה השונות ("אמרתי קדיש על הכוס שלי"), והראיון עם חוסני מובראק, שהלך כל הדרך עד הסוף: שי מחקה את אלי יצפאן מחקה את מובראק, ירידה סיבובית על יצפאן ובעיטה לאחור ב"זו ארצנו" עצמה. זה היה אחד מתרגילי האקרובטיקה היותר מבריקים ומצחיקים של התוכנית אי-פעם, והקפיץ מיד את ניקודה הכללי של תוכנית הבכורה מ-7.2 ל-8.56.

מסקנות? שי ודרור הם עדיין התקווה הלבנה הגדולה. ומי שלא מאמין, שיראה יצפאן.