שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    לא אומרים "איכס" על אוכל

    לרגל "גידי גוב הולך לאכול בסין" -- המדריך המלא של הדברים המגעילים שאנשים אוכלים

    אמא אמרה שלא יפה להגיד איכס על אוכל של אחרים, אבל אנחנו – בכל תרבות – אומרים וגם עושים פרצופים של גועל, ובמקרים קשים במיוחד אפילו מרגישים איך כל המעיים מתהפכים לנו רק מחמת המחשבה שמישהו מוכן לאכול משהו שבעינינו הוא "איכס" מוחלט. אלא שהגועל מצוי בעיקר בין האוזניים של המתבונן. והוא לגמרי תלוי-תרבות.

    אמריקני בשיפודיה

    עוד לפני שבודקים כיצד איסורים דתיים הופכים אוכל ל"מגעיל", כדאי להתנסות בארוחה אתנית-מקומית עם מישהו שמגיע מתרבות אכילה שונה משלנו. קחו, למשל, אמריקני בשיפודיה ישראלית. עטיני פרה (ביז), שידרה, שקדי עגל, טחול ממולא: בין האוזניים שלו קיימת התנייה ארוכת שנים שמדובר בחלקים נחותים מאוד של בהמות, כאלה שבכלל לא נועדו למאכל. המרחק בינו לבין שקית ההקאה הקרובה מותנה בפתיחות שלו לשונה, לאחר, לרב-תרבותיות. אבל כשמדובר באוכל, הצהרות על פתיחות תיאורטית פשוט לא מספיקות. הבעת הפנים מסגירה את הסועד הנאור ביותר. ועכשיו קחו את האמריקני הזה ותיסעו איתו לדרום ארצות הברית, ותשבו יחד לארוחת בוקר, שכוללת סטייק ושתי ביצים וגם דייסת תירס לבן שנראית במקרה הטוב כמו שאריות זרע קרוש ומחומם. לא תיגעלו?
    כמה מחברי הטובים, כולל אמא שלי, נגעלים מעצם איזכור שמו של חזיר כדבר-מאכל. אחרים לא מוכנים לפצח סרטן, לאכול חסילון, להריח צדפה. לא תמיד הדברים מתקשרים ישירות לאמונה דתית ולשמירת מצוות, אלא מחוברים לזכרון תרבותי ארוך טווח, על מה שנכון וראוי בתרבות היהודית ומה שבכלל לא.

    רגל קרושה: מזון עם פרקינסון

    ותמיד אפשר להיגעל מריחות, טעמים ומרקמים. רגל קרושה זה טעים? אם אתם מוכנים לקבל מזון עם פרקינסון, אז כן. נקניק ראש חזיר, זה מגעיל? אם הגעתם ממזרח אירופה, אז לא. וגפילטע פיש? וגידים וסחוסים בתבשילים טריפוליטאיים? ומעיים ממולאים של פרה? וקרום של חלב? וחביתה שנוגעת בסלט? ילדים רבים מפתחים טקסים של חיבה וגועל סביב מזונות, ולפעמים ההרגלים יישארו איתם לכל החיים. אני מכירה ילד בן 25 שבטוח לגמרי שדגים זה מגעיל. למה? כי הם דגים. מה, לא ברור?
    הרשימה שלהלן מתייחסת לאוכל שלא כל כך מוכר בתרבות הישראלית. בכל תרבות, בני אדם אוכלים את מה שהסביבה מציעה להם. ככל שתנאי הסביבה קשים יותר, כך הרגלי התזונה ייראו קיצוניים יותר בעיניהם של בני תרבויות שבורכו בשפע. אני מודה שקציצות טבעול נראות בעיני מזון ראוי יותר ממדוזה, אבל זה רק מפני שניתנה לי אפשרות הבחירה. בחיים לא תראו אותי נוגעת במרשמלו מוקצף בצנצנת. למה? כי זה באמת נורא נורא מגעיל, אבל קרמבו – אותו דבר בציפוי שוקולד – הוא מזון האלים. אז הנה כמה מזונות אלוהיים – או מבחילים – מכל העולם.
    איגואנה – בעיקר הביצים. מומלחות או כבושות, נמכרות בצרורות בשווקים באיים הקריביים.
    ארבה – מטוגן בשמן עמוק. פריך, מתפצח בחיך ומקור מצוין לחלבון בכמה מדינות באפריקה.
    ארמדילו – חצוי לשניים ואפוי בתוך השריון שלו. בעייתי? לא ליושבי דרום מזרח ארצות הברית.
    באלוט – מעדן פיליפיני מבוקש. ביצת ברווז שבתוכה עובר של אפרוח, כולל קצת רגליים, מקור רך ודם.
    גארום – הרוטב הסודי של הרומאים בעת העתיקה. וכך מייצרים אותו: נוטלים עיניים ומעיים של דגים, ממליחים עד זרא ומניחים במסננת, מתחתיה שמים קערה, ואת כל זה מאשפזים בשמש למשך שבוע. בקערה נאגרים מיצים שישמשו לתיבול כל דבר בסעודה רומאית חגיגית.
    דוב – דו הוא דוב לבן צפוני, טעים מאוד לבני האנואיט, שנורא נעלבים כשקוראים להם אסקימואים, שפירושו "אוכלי בשר נא". מה, הם לא שמעו על קרפצ'ו? או סטייק טרטר? האמת היא שלא אוכלים ממש נא, אלא קוברים בשר דוב בתוך שלפוחית ציפה של לוויתן, וכשמגיע האביב, מוציאים, בכלל לא נגעלים מריח הרקב ואוכלים לתיאבון.
    דם - פשטידת דם אנגלית, נקניק דם גרמני, בודין (נקניקיית דם צרפתית) מורסייס (נקניקיית דם מקסיקנית): מקובלים מאד בתרבויות שבהן נוחרים חזירים, ומשתמשים בכל חלק אכיל של הבהמה. למה לא, בעצם?
    ויקוניה – קרובת משפחה נמוכה של הלאמה. גם כאן צריך לשאול, למה לא?
    חזיר – אלוהי היהודים והמוסלמים חשב שזה מגעיל. על פי מפת גידול החזיר בעולם, אלוהים כנראה בדעת מיעוט.
    זין – תסלחו לי על הביטוי, אבל איבר המין של פרים נחשב למעורר תשוקה בספרד, ואיבר המין של נמרים הוא פתרון קולינרי מקובל לאימפוטנציה של גברים וייטנאמים.
    חרגול – ובעצם גם צרצרים, ציקאדות (מוזכרות כמעדן בכתבי אריסטו) וחגבים למיניהם, שתוכלו למצוא בשווקים באפריקה או במרכז אמריקה. מי שסבור כי ג'וקים לא נועדו למאכל, יואיל נא לצייר לעצמו תמונה מנטלית של שרימפס כג'וקים ימיים.
    חלקי פנים - מעבר ל"איכס" תלוי התרבות, כאן אפשר לרשום מדדים פרטיים של גועל אישי. יש בריות שיבלסו כבד אבל לא יגעו בלשון, יש כאלה שקישקע מחרידה אותם אבל לא מרק כרס בולגרי (שקמבה צ'ורבה) שעשוי ממעטפת הקיבה של פרה, יש מי שאשכי שור מדליקים אותו אבל טחול נראה לו ממש פויה. בברזיל נורא אוהבים אזני חזיר, ובאינדונזיה, עיניים של כבש הן מעדן רציני.
    חתול – בסין, אפשר למצוא "מרק דרקון ונמר". בתפקיד הדרקון: נחש. בתפקיד הנמר: חתול.
    כלב – לפנים, גידלו בסין כלבים קטנים ומפוטמים למאכל. ידידו הטוב של האדם מופיע עדיין במסעדות בטאיוואן.
    כלב ים – או לפחות הסנפירים. נסו נא פשטידת סנפירים טריים במסעדה בניופונדלנד, קנדה, ותחליטו בעצמכם.
    כבש – ראש כבש, מבושל ומתובל, הוא מעדן מזרח תיכוני עתיק, ותתפלאו- גם בסקוטלנד מתים על זה.
    מוח – טוב, תלוי מי היה המנוח. במרוקו, בצרפת, ברומניה, בבולגריה לא נרתעים מאכילת מוחות של בקר וצאן, אבל אם תציעו לסועדים מוח של קוף, סביר להניח שיתפלצו, בעוד שתושבי בורנאו יפרצו בצווחות גיל.
    נחש – רעשנים בטקסס, צלופחים כבושים בגרמניה, כל מה שזוחל על גחונו בסין: כיוון שזה כבר לא זוחל, אפשר להיפטר מתגובת הרתיעה האוטומטית של בני האדם באשר הם לנחשים באשר הם.
    סאגו – בתוך דקל הסאגו הגדל בפפואה-גיניאה החדשה, צומחות תולעים שמנמנות ועסיסיות. אפייה קלה בעלי הדקל, ויש מעדן.
    סוס – בצרפת, במקסיקו, בנקניקים ברומניה וברוסיה. וידוי: אכלתי סטייק סוס. לא היה טעים. היה סחוסי וסיבי מדי, אבל כיוון שלא חזרתי על ההרפתקה, אינני יודעת אם זה טיבו של הבשר או של הסוס הספציפי.
    עיני דגים – ברחבי המזרח הרחוק. אבל במו עיני ראיתי יוצאי מזרח אירופה מתענגים על ראש הקרפיון המבושל שלהם, כולל העין הדלוחה.
    פוגו – אם אתם נוסעים ליפן ומוכרחים לטעום את האבו-נפחא המקומי, זיכרו כי יש לדג חלקים רעילים, ולפיכך רק טבחים בעלי רשיון לטיפול בפוגו יכולים למנוע מוות של הסועד בייסורים. ובכל זאת, אוכלים את זה. למה? כנראה מפני שהמחשבה על הקשר בין עונג קולינארי למוות ממריצה את האדרנלין.
    קומיס – חלב אתונות תוסס, שמחה גדולה לטטארים. יש אפילו משקה ממסטל שמופק מן החומר הזה.
    קפיבארה – גדול המכרסמים בעולם איננו אלא חולדה מפלצתית, אבל זה כנראה טעים ליושבי דרום אמריקה. ובאשר לטעמן של חולדות, אדם ומירי, שבילו שלושה חודשים על אי בודד ליד זנזיבר, דיווחו שזה לא משהו.
    צדפות ערבה – שם שמעיד על מבוכת הסועדים. במערב התיכון בארצות הברית מקובל לסרס עגלים בגיל חצי שנה. חותכים את האשכים, קולפים, שוטפים, מייבשים, מגלגלים בפירורי לחם, מלח ופלפל שחור, ומטגנים בשמן עמוק. המבוכה הזאת מזכירה לי תפריטי מסעדות ובהם עדיין מופיע "סטייק לבן" במקום לקרוא לחזיר בשמו, הנה כך: "חזיר".
    רוטב דגים תאילנדי – קרובו המודרני של הגארום הרומאי, ע"ע. האמת? נורא טעים, במשורה, כתבלין למאכלי ים ואפילו לבשרים. להשיג בחנויות למזון מן המזרח הרחוק.
    שומן לוויתנים – בלעדיו, האינואיט לא היו שורדים. כן, אוכלים את זה נא לגמרי.
    שלפוחיות ציפה של דגים – ביפן ובסין. וגם מדוזות.
    שתן אנושי – תשאלו את מעריציו של נהרו, ראש ממשלת הודו, על הפריט הקבוע בדיאטה שלו.
    תולעים – בטקילה המובחרת שלכם, בכמה ממדינות אפריקה.
    תנין, תמסח – מי שאכלו, מדווחים שהטעם דומה לעוף. באופן אישי, ותסלחו לי על חוסר הפתיחות, אני מעדיפה משהו שגר בשקית של תנובה על פני משהו שלפעמים אוכל בני אדם.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ארמדילו. חצוי לשניים ואפוי בתוך השריון שלו - טעיםםםם
    חזיר. אלוהי היהודים והמוסלמים חשב שזה מגעיל; הוא במיעוט
    ארכיון
    דגים. מועמדים לגארום (ע"ע)
    ארכיון
    נחש. בסין, כל מה שזוחל - ייאכל
    תנין. טעם דומה לעוף
    לאתר ההטבות
    מומלצים