הירידה במעלה המדרגות

קצת קשה להסביר למה, אבל בחודשים האחרונים ריחפה באוויר תחושת ציפיה לתקליט החדש של רמי פורטיס. אחרי סידרה של אלבומי סולו מפוספסים, ועל רקע השעמום הגורף בזירת הרוק המקומית, גל של געגוע לימי פורטיס העליזים פשט בציבור.

האלבום החדש, "חצי אוטומטי" שמו, מצדיק את הציפיות, אבל באופן חלקי בלבד. זה תקליט טוב, אבל מפוספס. יש בו כמה שירים טובים, כמה שירים סבירים, וכמה שירים מיותרים למדי. הממוצע: טוב פלוס.

פורטיס, בגילו, כבר לא יכול להיות נער המהפכה הזועם של פעם, ואין שום סיבה להתאכזב מכך. הבשלות האישית לא פגמה בכישרון ההלחנה שלו, בטקסטים המושחזים ובכריזמה המושפרצת לכל כיוון. הבעיה היא שפורטיס שוב בחר ללוות את עצמו בשורת יוצרים, שלא בטוח שהיתה הכי מתאימה לו. עם כל הכבוד לעידו אגמון, שחר אבן צור ושאר הנגנים בתקליט, באמת כישורנות עולים ומבטיחים, הם לא מצליחים לספק לפורטיס את הבמה המתאימה. פורטיס נשמע במיטבו כשהוא מוקף בסאונד מלא ורב עוצמה, עם ביט ענק של חטיבת קצב. תחושת האיפוק ששורה על חלק מהשירים פוגמת בהם ולא מאפשרת לממש את הפוטנציאל הטמון בהם.

אין זה מקרה שבשלושת הקטעים הטובים ביותר בתקליט (ורק בהם) נטל חלק גם ברי סחרוף. "הדלת", שמזכיר ברוחו את "פורין אפיירס" המנוחה; "משחק בקוביה", שמצלצל באורח מוזר כמו התקליט האחרון של מוניקה סקס; ו"שר על מרטין לותר" שיהיה לדעתי הלהיט הגדול של התקליט, הם שירים מצוינים. יחד עם "בחיק המשפחה" ו"ויאגרה" החביבים הם משלימים את החצי הטוב של התקליט.

לעומת זאת, ב"מלך הזנב", "דינה פלסטלינה", "בלי ראש אין ראש", "חצי אוטומטי" ו"דישנובה", פורטיס נשמע רחוק משיאו, וניכר בהם חסרונו של מפיק חיצוני בעל ניסיון ומעוף. פורטיס, למרות שהוא נתפס ככוכב, הוא שחקן קבוצתי. מדוע הוא בוחר לשחק עם שחקנים מהליגה השניה היא שאלה שאין לי עליה תשובה.