אבי מוניס: מפיקוד על ביה"ס לצניחה - לנדל"ן

כשאל"מ במיל' אבי מוניס השתחרר מצה"ל לפני שנה וחצי, אחרי שלוש שנים כמפקד בית-הספר לצניחה, הוא לא תיאר לעצמו שתוך זמן קצר יעבוד כפועל בניין, ממלא במרץ את פקודותיו של ראסם, פועל ערבי מטול-כרם. אבל מוניס סחב בלוקים, ערבב טיח, ועשה כל מה שמובטל ישראלי לא היה מוכן אפילו לחשוב עליו, אפילו בחרפת רעב. היום, לאחר שהקים חברה לציפויי קירות בשיטה ייחודית שפיתח, הוא יכול לומר בביטחון: "התחלתי מלמטה". החברה שלו מעסיקה בקבלנות-משנה רק יוצאי יחידות מובחרות מצה"ל, ומצליחה לעשות מה שהמדינה מנסה כבר מזמן ללא הצלחה - לשלב כוח אדם איכותי בענף הבנייה, המשווע לידיים עובדות כחול-לבן.

מוניס, שבעת שירותו הצבאי פיתח את מערכת הצנחת הציוד הכבד בצה"ל, השתחרר מהצבא וכמו רבים במעמדו ועם הניסיון שצבר, הוצף בהצעות למשרות ניהול בסקטור העסקי. 30 שנה הייתי אחראי על חיי אדם, אז קיבלתי הצעות מפתות, הוא מספר, אחת מהן היתה לנהל מפעל לקרטונים בהשקעה אמריקנית. בדיוק שיפצתי אז את הבית שלי ביבנה, ועבד אצלי ראסם, בחור פלשתיני מטול-כרם. הוא הציע לי להפוך לקבלן בניין, בגלל המעורבות שהיתה לי בבנייה. אמרתי: "מה לי ולזה".

כשהצנחן פוגש פרופסור לחול

באחד מסופי השבוע הוא נסע עם המשפחה לאילת וראה בדרך חול צבעוני. זה העלה במוחו רעיון: לפתח ציפוי מיוחד למבנים מחול צבעוני. יצרתי קשר עם מרכז הבנייה הישראלי, הוא אומר, ושם סיפרו לי על מומחה איטלקי עולמי לענייני חול, זקן מוורונה, פרופסור לחול. "יצרו קשר איתו, וחמישה ימים הסתובבתי איתו על חשבוני. הוא לקח אותי למחצבות ונתן לי טיפים מדהימים, שלו רק מיעוטם היו מיושמים פה - כל הנוף היה נראה אחרת. למשל, לבנות מעברים תת-קרקעיים למכוניות מאגרגטים של בזלת, שקולטים את הפיח וגם יוצרים גוון מיוחד ויוצא דופן".

באת עם אפס ניסיון וידע ?

"נכון, רציתי להיות בתול במחשבה. שאלתי שאלות בסיסיות, שעד היום אין לי עליהן תשובה. למשל, למה אצלנו עושים הכול בלבן, ולמה אין אופי במבנים שלנו. במהלך הסיור הוא לימד אותי כמה נוסחאות סודיות שלו, ועם זה המשכתי הלאה".

מוניס חזר ארצה, לקח את האוטו ונסע לנגב. הוא מילא שקיות חול בגוונים וצבעים שונים, ועם זה הלך לכמה חברות בנייה ישראליות. אחת מהן היתה כרמית מבית איטונג. הגעתי לשם ונתתי להם הרצאה מלומדת, תוך שאני מציג את שקיות החול. הם לא דיברו. הכימאי של המפעל הבין שבאתי בראש פתוח, ורק כשנסחפתי בהתלהבות הוא החזיר אותי למסלול. בסוף אמרתי: "תנו לי שבוע לפתח את החומר, אביא דוגמה. תרצו, נלך על תצוגה, ובעקבות כך נחתום חוזה. אתם מבחינתכם לא מתחייבים לכלום. הם קנו את זה. עשיתי קיר שהיה מבוסס על חול טבעי ותוספים שמקנים לו צורה עתיקה. הם התלהבו, וחתמנו חוזה".

אבל למוניס זה לא הספיק. הוא יצר קשר עם ראסם ואמר לו שהוא רוצה לעבוד כעוזר שלו כדי ללמוד את עבודת הבנייה. הוא הופיע לאתר הבנייה עם סרבל כחול והחל למלא

הוראות כמו טוראי מתחיל. "הוא היה בהלם, הוא מספר, 'אני לא מכיר ככה יהודים', הוא אמר לי, 'סוחבים בידיים ומתלכלכים', אבל לי לא היתה שום בעיה עם זה. נפרדנו אחרי פחות מחודש, ולא שמעתי עליו יותר, כי האינתיפאדה פרצה. אבל למדתי ממנו המון. היום כבר אי-אפשר לתחמן אותי".

יוצאי סיירות כעובדי בניין

לחומר שפיתח מוניס קוראים אבני חפץ, והוא מבוסס על חול טבעי בשילוב חומרים מחזקים. הוא מתאים לקירות בטון, בלוקים, איטונג, קלקר ועוד, ויוצקים אותו ישירות על הקיר ללא צורך ברשתות ברזל. אפשר לעצב ממנו ציפויי אבנים בכל גודל ולתפור חליפת חייט, כדבריו, לכל קיר, כולל פסיפס, ציורים ועוד.

לא רק החומר, גם שיטת ההפצה ייחודית למוניס. הוא גייס יוצאי סיירות דובדבן, צנחנים, גולני ועוד, והכשיר מהם צוותי עבודה כקבלני-משנה. יחד עם מרכז הבנייה הוא פתח בית-ספר להכשרת המקצוע. כיוון שחשוב לו מאוד משוב מצד הלקוחות, הוא מחלק להם טפסים כדי שיביעו את דעתם על המוצר.

לפני שלושה חודשים בלבד התחיל מוניס בשיווק, וכבר ביצע עבודות בהיקף של חצי מיליון שקל. לשנה הבאה מתוכננות, לדבריו, עבודות בהיקף של חמישה מיליון שקל. מוניס אומר שהעסק מצליח למרות המיתון בענף הבנייה. יש לנו עבודה בכל הארץ, הוא אומר, עכשיו למשל אני מצפה עמודים בערבה. קודם הוא ציפה את מבנה האמפי-תיאטרון של מפעל רפאל בצפון הארץ.

אחרי ההיסטריה של 11 בספטמבר, לא היה עדיף לנצל את כישורי הצניחה שלך לעסקים?

"אולי. יש לי מגעים עם חברות תעופה לגבי רעיון של מצנח אישי מתחת למושבי הכיסאות. כשנחגרים, מתחברים גם למצנח, ובעת היבקעות המטוס נשאבים החוצה וניצלים".

לא יותר פשוט לפתח מצנחים ממשרדים?

כן, אבל זה כבר שוק רווי היום. אני למדתי בחיים שצריך להפיק לקחים מהעתיד, ולא רק מהעבר, אבל מי יכול היה לחשוב לפני שנה, גם בדמיון הכי מטורף, על מצנחים ממשרדים?