כולנו בורגנים

במושג "בורגנים" נתקלתי לראשונה בכיתה ד'. יום לפני שזה קרה ישבתי עם חבר ילדות בבורגר ראנץ' שברחוב דיזנגוף ואכלנו להנאתנו. באותה שעה עבר ברחוב המורה לאנגלית, הוא נעצר וצפה בנו בעניין.

אנו לא הבחנו בו, אך הוא הבחין גם הבחין. למחרת היום הוא הקדיש חלק קצר מהשיעור לתיאור מושחז של 2 תלמידיו היושבים במסעדה ברחוב דיזינגוף, כמו שני בורגנים". הכיתה צחקה, אני ממש לא. רגש עמוק של בושה הציף אותי: "מי הם אותם בורגנים", שכה טורדים את שלוותו של המורה? מדוע אכילה בבורגר ראנץ' הטביעה בי את הקלון הזה?

ומילדות לבגרות: הערב אמורה להיפתח העונה השנייה של הדרמה הישראלית הבורגנים. גם הדמויות בסדרה זוכות לקיטונות של שופכין, למרות שהן אינן חיות כבורגנים במובן של רווחה כלכלית, הם לכל היותר זעיר בורגנים. משרד הנסיעות הקטנטן של נינה (קרן מור), ספריית הווידאו של בני (שי אביבי), או קריירת עריכת הדין הכושלת של ישראל (דב נבון) אינם מבטיחים עתיד פיננסי ורוד. התנהלותם נלעגת, כיוון שהם מבטאים את הכמיהה לקיום הבורגני בצורתו האנוכית והמוגבלת. הם לא מדכאים את מעמד הפועלים אלא זה את זה. כל אחד מהם הוא בבואתו של האחר, והרגשות השלילים שהם מפגינים זה כלפי זה מבטאים את הסלידה שלהם מעצמם.

מאיפה בכלל הגיעו הבורגנים

לשיאו הגיע המעמד הבורגני במאה ה-19 הארוכה (מהמהפכה הצרפתית ב-1789 ועד מלחמת העולם הראשונה ב-1914). שורשיו של המעמד נעוצים בערי החומה (Burg בגרמנית) של ימי הביניים, ששימשו כמפלט משלטון האצילים ובעלי הקרקעות. מקצת מיושבי הערים האלו ("הבורגרים") קיבלו זכויות מיוחדות, כמו: הזכות להתחתן, להקים משפחה או להתארגן באיגודים מקצועיים (גילדות). בשלב זה נוצרה גם התשתית שעליה תתפתח התרבות הבורגנית - זו שמעמידה במרכזה את המשפחה, ושמעלה על נס ערכים כמו חריצות, הישגיות וצבירת רכוש; אליהם היא מצרפת גם את ההכרה בחשיבות ההשכלה והשגת עצמאות.

קשה להפריז בחשיבות התרבות הזאת: בה נוצקו יסודותיו של העולם החילוני, המודרני והקפיטליסטי.

המעמד הבורגני הכיל לא רק את אנשי המסחר, אלא גם את המשכילים ובעלי המקצועות החופשיים.

אלה עבדו בשירותם של האצילים וכוחם התגבש ככל שהתקרבו למוקדי ההשפעה. על הקרקע הפורייה הזאת, של העוצמה הכלכלית (שמקנה חופש), התפתחו הרעיונות, שקידמו את עקרונות החירות וההשכלה.

בתחילת המאה ה-19 תבע המעמד הבורגני מימוש ראוי של עוצמתו - בתביעה לזכויות אזרח. התביעה הזאת הושגה באמצעות מהפיכה (כמו הצרפתית), או כסידרה של רפורמות (בגרמניה). הזעזועים הפוליטיים האלה הובילו להרחבת הזכויות (שהוחזקו בידי הבורגנים) גם לשאר יושבי הערים ומשם לכלל אזרחי המדינה. התוצאה: האדמה הפכה למצרך סחיר, התיעוש התפתח בקצב מסחרר, והוסרו המגבלות שמנעו את לידתה של הכלכלה הקפיטליסטית.

במערב אירופה גדל מאוד כוחם של הבורגנים שעסקו בתחומי הסחר, התעשייה והממון. במרכז אירופה הפכה ההשכלה הגבוהה לנגישה, והיא הובילה לגידול משמעותי במספר בעלי המקצועות החופשיים בקרב המעמד הבינוני. במחצית השניה של המאה ה-19 כבר עלה מספרם של בעלי ההשכלה העצמאיים על אלה שהועסקו בשירות הציבור.

מי פעל נגד הבורגנים

אבל האצולה לא רוותה נחת מעלייתו של המעמד החדש, שהפקיע את המונופול שלה על הידע, הביורוקרטיה, החינוך והאמנות. ההתנגשות בין 2 המעמדות, במחצית הראשונה של המאה ה-19, גרמה למעמד הבורגני לצדד באידיאולוגיה ליברלית, שחתרה תחת עוצמת האצולה. אפס, במחצית השנייה של המאה ה-19, הפכה עמדתם של הבורגנים לחרב פיפיות: עכשיו הותקפו הבורגנים מלמטה על-ידי מעמד הפועלים, שבראשו עמד המצביא קרל מרקס. הפועלים תבעו מהבורגנים את זכויותיהם ממש כשם שהבורגנים תבעו אותם מהאצולה.

אז איך הפכה המלה בורגני לשם גנאי? הסבר חלקי: ככול שהמעמד הנמוך חדר לזירה הפוליטית, כך התבצר המעמד הבורגני באפיונים המעמדיים שלו, כשהוא מבדיל עצמו מהמעמד הנמוך ואף מהזעיר-בורגנים (אלה שמחזיקים במעט רכוש פרטי), שזינבו בו. הבורגנים באותם שנים כבר ראו עצמם כמעט כבני אצולה, כדי לחדד את ההבדלים בינם לבין האנשים הפשוטים. הלעג שמעוררים הבורגנים עד היום קשור גם ליומרה שלהם להתנשא מעל "האדם הפשוט" בזכות הרכוש או ההשכלה. הם אפילו נטשו את הליברליזם וחיבקו את הלאומנות - הפכו מכוח משחרר לכוח מדכא.

ללעג הזה היה נשא ושמו קרל מרקס. הוא יצר חלוקה ברורה בין הבורגנים, שמייצגים ומוציאים לפועל את הקפיטליזם הדכאני - להלן המנצלים, לבין הפרולטריון, מעמד הפועלים - המנוצלים. הבורגנים מנסים להפיק את המקסימום מכוח העבודה הפרולטרי תוך תשלום המשכורת הנמוכה ביותר. האינטרס הבורגני הוא פשוט: להעצים ולהנציח את חוסר השוויון. לפי מרקס, החיכוך המעמדי הזה יכול להיפתר רק דרך הפלתו של המעמד הבורגני, וכינונה של חברה נטולת מעמדות.

גירוש השדים של הציונות הסוציאליסטית

היום ברור לנו כי מרקס נכשל. יכול להיות שתמונת העולם הקפיטליסטית (נכונה או שקרית) הוטמעה ללא הכר בתודעתם של הפועלים המדוכאים. ואולי כבר אין יותר פועלים מדוכאים, הרבה בזכות התפתחותה של מדינת הרווחה המודרנית והעלייה הדרמטית ברמת החיים לאחר מלחמת העולם השניה. בחברה כזאת הפועלים לא מחפשים לערער את שלוות הקיום הבורגני, הם רוצים להיות כמותם.

בו-בזמן נעלם המעמד הבורגני. קווי הגבול בין הקבוצות החברתיות השונות הלכו והיטשטשו. במאה ה-20 כבר לא הייתה אצולה אמיתית וגם לא מעמד של פועלים מדוכאים. ערכיו של המעמד הבורגני נספגו בחברה כולה. למרות שהמעמד עצמו הפך לרוח רפאים, נותר המושג בורגני חקוק בדיון הפוליטי והתרבותי. הנה, הציונות הסוציאליסטית ניסתה לטהר את יושבי הארץ מנטיות בורגניות, אבל עסקה בעצם בגירוש שדים.

מה עשו הסוציאליסטים הציונים? המציאו מעמד בורגני. וכך נשפטו לחומרה העולים שהעדיפו לשבת בערים במקום לגאול את הארץ בעבודת כפיים. או אלה שהעדיפו לצבור נכסים ולא לחיות בצורת חיים שיתופית-קיבוצית.

אולי זה חלק ממורשתם של אלה שהגישו לנו את המדינה על מגש מכסף, אבל גם כיום כשאומרים בורגני בארץ מתכוונים לומר משהו רע. כשהשר עוזי לנדאו תוקף את אוכלי הגבינות ושותי היין בצפון תל-אביב, הוא מנצל את הדימוי השלילי של צריכה ראוותנית ככלי למניפולציה פוליטית. הדגש הוא לא על הניגוד בין מנצלים למנוצלים במובן המרקסיסטי, אלא על הניגוד בין ישראל הימנית והערכית (מתנחלים?) לבין ישראל הנהנתנית (השמאלנים, תושבי השכונות המבוססות).

אבל לא בטוח שההבחנות האלה כל-כך פשוטות: רבים מילדי השכונות המבוססות מקבלים חינוך ערכי, שדוחף אותם ליחידות קרביות מובחרות; מנגד, רבים מהמתנחלים פיתחו תת-תרבות של צרכנות נבונה, המדביקה גם אותם בנגיף החומרנות. יתרה מזאת, האם הבורגנות בארץ היא רק נחלתם של אנשי העסקים, התעשיינים העשירים? ומה עם שכירי ההיי-טק שעד לפני שנה נתפסו כבורגנים החדשים ומאז הם גילו שהם לא יותר מפרולטרים של המאה ה-21? ומה עם אנשי ש"ס? האם חליפות ארמני, עישון סיגרים וצמידות לעטיני השלטון מקנה להם מעמד של בורגנות חדשה? אולי מבחינות מסוימות, אבל לבד מסמלי הסטטוס הבורגניים, אורחות חייהם של החרדים החדשים לא עולות בקנה אחד עם מסורת הנאורות, ההשכלה, החופש והליברליות, שמהן צמחה התנועה ההיסטורית.

אז מה? כולנו בורגנים

טשטוש הגבולות הזה ממחיש את מה שקרה לבורגנות - היא הפכה לאורח חיים המנותק מהמעמד הבורגני. עם נפילת האידיאולוגיות הגדולות, התגלגלה הבורגנות לגישה חומרנית וצרת אופקים שרבים מאיתנו חוטאים בה. דחף הקיום הבורגני מניע אותנו - גם אם איננו משתכרים הון, גם אם איננו יכולים לקנות את היין היקר ביותר בחנות, גם אם איננו יכולים לנסוע לחופשה במקומות אקזוטיים. אז נקנה יין זול יותר, אז נראה תיאטרון בורגני דרך הנחות של ועדי עובדים, אז נטוס לרודוס. בבסיסן השאיפות הן אותן שאיפות.

תיאר זאת באירוניה הסופר ס. יזהר: הבורגני, מי לא צחק עליו, מי לא בז לו. ומסתבר שהוא דווקא הכוח החזק מכל הכוחות. הוא ישנו מוכן ומקופל בכל אחד מאיתנו, מכוון לרצוננו האמיתי. ואם לא יאיימו עליו - יהיה כל אדם בורגני. ואם יאיימו עליו - רק יסור האיום והוא יהיה בורגני. צורך בסיסי הוא, צורך אוניברסאלי, לא צריך להלהיב אדם ולא לנפחו כדי שיהיה בורגני. מטבעו הוא בורגני.

הבורגנות כאי נחת מתמיד

ובחזרה לבורגנים שבטלוויזיה. קחו את הבורגנים בסידרה והשוו אותם לדימוי הנלעג של הבורגנות, זו שמדושנת משביעות הרצון העצמי שלה. נכון, בסידרה עולה צורת קיום עלובה יותר: הכמיהה הנואשת להשיג את אותו מצב של שביעות רצון עצמי בורגני. הדמויות השואפות אלי בורגנות תמיד נטועות, למורת רוחן, במקום אחד, בעוד מבטן נע בתזזית בחיפושיו אחר המכונית החדשה או הקשר החדש שיביאו את האושר המיוחל.

האם העתיד צופן להם משהו טוב יותר מאומללות? הריק הרוחני של הדמויות, המתבוססות בחומריות הגוף ובחומרנות הצריכה, דן אותם לחיים של אי נחת. ולא רק אותן: הדמויות מציגות קריקטורות של קיומנו שלנו, אבל מצליחות לעורר בנו גם רגש הזדהות עם עולמן המיוסר והמתוסכל. ובעצם, גם עם הטרגדיה שבעולם הבורגני הקטן שלנו, הצופים.