בלדה לש.ג

ההילה שאופפת את השירות בגלי צהל מצליחה לטשטש לפעמים את העובדה שגם בתחנה הצבאית הנחשקת קיימים תפקידים זוטרים. גם שם יש עובדי רס"ר, שין-גימלים ופקידים שעושים את העבודה האפורה ומקללים רוב הזמן, בדיוק כמו בכל יחידה רגילה. אבל שם, אם תגלה דבקות במטרה ואמיבציות מטורפות, יש סיכוי שאולי יום אחד תהיה ארז טל.

ברשימת האנשים שעוסקים היום בתחומי התרבות והתקשורת ויצאו מגל"צ אפשר למצוא רבים ששירתו בתחנה בתפקידים צדדיים, ואבק הכוכבים דבק בהם באיחור קל. מיקיאגי היה מרכזן, נועה ירון מרכזנית, יאיר ניצני תפקד כטכנאי, גיא אסיף היה ש.ג, שרי סגל היתה פקידת לשכה וגיא וסרמן פקיד מחשב.

"אני דווקא רציתי להיות טכנאי", אומר יאיר ניצני, "למדתי הקלטות בחו"ל עוד לפני שהתגייסתי והייתי בעניין של סאונד. טכנאי בגל"צ זה לא אחד שמלחים כבלים, זה תפקיד עם הרבה אחריות". ניצני, שהחל את שירותו הצבאי בתחנה בשנת 77' מסתכל היום על התקופה הזאת בחיבה גדולה, למרות שימי הכוכבות שלו התחילו מאוחר יותר: "ברור שהיו הבדלי מעמדות, ומי שהגיש את המצעד ודיבר ברדיו היה הכוכב. היו גם כאלה שהשתן עלה להם לראש אבל אני באופן אישי הייתי בסדר גמור עם התפקיד ולא היו לי שום רגשי נחיתות".

- האגדה מספרת שבלילות היית נשאר עם יזהר אשדות באולפן והייתם מנגנים עד הבוקר.

"יזהר היה עורך מוסיקלי ובעצם את כל השירים הראשונים של תיסלם הקלטנו בלילה בגל"צ, את 'תנו לי רוקנרול', את 'רדיו חזק', רובם גם נכתבו שם".

- אז היתה תקופה פרודוקטיבית.

"מבחינתי כן. אני חושב שהכל זה מאוד אינדיבידואלי. בסופו של דבר אתה צריך לעשות את הדבר שאתה רוצה לעשות, בלי קשר לאן שהתגלגלת בצבא. מפיק זו עבודה לא פחות מעניינת וחשובה ממגיש".

ארז שוויצר, עורך "המעורר", כתב עת לספרות ואומנות, היה ש"ג, "אבל רק חלק מהתקופה. אח"כ התקדמתי והפכתי להיות האחראי על השין-גימלים. הרגשתי שאני פותח לרבים מכוכבי התקשרות העתידיים את הדלתות". שוויצר, שהשתחרר מגל"צ בשנת 88', מחזק את ההנחה הרווחת בצה"ל שאם כבר להיות ש"ג ,אז עדיף בגל"צ: "זה לא כמו ש"ג בקריה, לא עמדתי עם כובע או משהו כזה. באותה תקופה הינו חבורה מאוד מגובשת של עובדים זוטרים, גיא אסיף, ניר צדקיהו, שחר בן ברק, מיקי הררי שהיה טבח. היה מצחיק".

- יכול להיות שאת הדרייב להצליח ולעסוק בתחומים של תקשורת ותרבות כולכם קיבלתם שם?

"לא, בעיני זה רק צירוף מקרים. באופן אישי אני מגדיר את התיפקוד שלי בתרבות לפני זה ואחרי זה ובעצם עד היום כמי שיושב בש"ג של המימסד, כלומר לייצר תמיד את השוליים של המרכז. לכן התפקיד שלי בצבא מיצג לדעתי באיזשהו אופן את מה שאני עושה היום. אז כמובן לא חשבתי על זה. קראתי הרבה ספרים, הכרתי הרבה אנשים. נאלצתי מדי פעם לעצור אמנים שדרשו שישמיעו את התקליטים שלהם, או אחרים שרצו לתת אותם ליואב קוטנר באופן אישי. ש"ג בגל"צ זה תפקיד שדורש הרבה הבנה פסיכולוגית".

אבל לא כולם מתייחסים בסלחנות כזו לשיבוצם. אולי זה קשור למספר השנים שעברו ולזכרונות שעדיין טריים, אבל שגיא בן-נון, היום תחקירן ב"ינשופים", היה תחקירן אצל אמנון לוי ואף הוציא ספר עם אורי פינק, "זבנג הזהב", לא היה כל כך משועשע כשנאמר לו ששיבוצו הצבאי הוא להיות עובד רס"ר בתחנה. "חלום חיי היה להיות בגל"צ. בגיל 12 התחלתי לכתוב לראש 1, בגיל 14 הייתי כתב הנוער הראשון של גל"צ, עשיתי קורס קריינים. בגיל 18 ההמשך היה ברור. את השלב של הידע הכללי עברתי, את בחינת הקול עברתי, ובשלב השלישי, בועדה, נפלתי מסיבות עלומות".

בן-נון, שהשתחרר בשנת 97', לא ויתר וזכה שלוש שנים ברציפות בפרס מפקד גל"צ על עבודת רדיו מצטיינת: "האנרגיות היו בי עוד קודם, אני פשוט חושב שהמערכת פה פיספסה בענק וזו בפירוש פאשלה שמוכיחה שהבחינות האלה מטופשות ולא משקפות. אז הייתי די נודניק ולא בדיוק נחבא אל הכלים, הצעתי כל הזמן רעיונות מטורפים, ועובדה, בסוף זה הצליח". אחד הפרסים שקיבל היה על יום שידורים משותף לגל"צ וקול ישראל שהוא יזם לרגל 100 שנה לרדיו. זה היה השידור המשותף השני בהסטוריה של שתי התחנות.

אבל בן-נון נשאר עדיין בתפקיד של עובד רס"ר. "לחלק מהפקידות הבכירה של התחנה היה קשה לקבל את העובדה שאאוט סיידר כמוני זוכה בחותמת הכי אובייקטיבית לכשרון. שתביני, בבוקר של טקס חלוקת הפרס, עוד שטפתי את הבמה עליה עליתי בערב לקבל את הפרס. זה היה אחד הימים המאושרים והעצובים בחיי". בן-נון מספר שמסביב כולם פירגנו לו מאוד. הוא זוכר שבביקור מסויים בתחנה של הרמטכל דאז, אמנון ליפקין שחק, מפקד התחנה משה שלונסקי התרוצץ דקות ארוכות במדרגות לחפש אותו והציג אותו לרמטכ"ל במילים, "הנה שגיא בן-נון, שבבוקר מנקה ובערב הוא מטובי מפיקי מבצעי השידור שלנו".