יש נענע, יש חברים

דיסק האוסף הכפול של נענע דיסק מציע מסע מוזיקלי מרתק, מעניין, אבל לא אחיד, דרך תולדות הרוק האלטרנטיבי הישראלי, מסוף שנות השמונים ועד ימינו. מלבד שלושה חריגים תמוהים במקצת (שיריהם של מאיר אריאל, זהבה בן ואהובה עוזרי), האוסף הזה מציג תמונה מגובשת וסדורה של מה שהוא הרוק הישראלי, לעתים במיטבו ולעתים פחות.

העורך, דרור נחום, נמנע מללכת בשביל הבטוח, ורוב האמנים אינם מיוצגים כאן בשיריהם המוכרים ביותר. האלטרנטיבה היא חיבור מוזיקלי היסטורי, שמציג התפתחות רציפה. ההתחלה נרשמת כיציאה טבעית מהגל החדש והסתעפויותיו: "סיפורים מהקופסא" של פורטיס, ועוד יותר החומרים של להקה רטורית, נשמעים כאילו ג'וי דוויזן ולא הביטלס, הפינק פלויד ודילן הם אבות המזון של הרוק הישראלי.

ברי סחרוף ב"חבל שאת לא" מתוך האלבום "סימנים של חולשה" המופתי, "רעש", "ביקיני" ואפרת בן צור, שבדיסק השני, משקפים נאמנה את הפנייה לכיוונים טריפ-הופים-אלקטרוניים של מחצית העשור הקודם.

ההאזנה לשני הדיסקים, לפיכך, היא בעלת ערך אנציקלופדי-היסטורי, אבל בצער רב, יש להודות שאין לה הרבה ערך מעבר לכך. רוב הקטעים הטובים בשני הדיסקים מוכרים זה מכבר לחובבי הרוק. יש כאן אמנם כמה שירים טובם שחמקו מהאוזן הציבורית, ובעיקר אלה של די.אקס.אם, דיוואלט והזבובים, אבל מנגד חלק מהקטעים האחרים, כך למשל אלה של אלגנט, ג'נגו ועדי רן, משקפים בינוניות.

ומלב זאת יש בדיסקים שני פיספוסים גדולים. הראשון הוא הבחירה בגרסת האולפן החיוורת של "אין קץ לילדות", שגרסת ההופעה שלו היא פצצת רוק תמידית. והשנייה היא בשיר המסיים, גרסת הופעת האיחוד לזכר יוסי אלפנט ל"סדר יום". אחד השירים המדויקים ביותר במוסיקה העברית נשמע כל כך רע בגרסת החבר'ה, עד שהוא משאיר טעם רע, למה שבסופו של דבר, הוא סיכום ביניים ראוי של אחת ממפעלי התרבות היותר ראויים בארץ קודשנו.