הבחורים בדלת ממול

שבועיים אחרי שהוא עבר דירה הפסקתי לאכול ג'חנון. עכשיו מצאתי את עצמי מתחת לבית של פרידמן, קוראת לו שייצא.
"פרידמן!"
הוא יצא חצי עירום, עם משהו מודבק על הכתף.
"רוצה לבוא לג'חנון איתי?"
"אמרת שזה משמין אתמול".
"הוא זרק אותי – מותר להשמין", אמרתי.
הבלונדה תקעה בי מבט מרחם.
"אני אכסח אותו", אמר פרידמן. "אחר כך, אחר כך ג'חנון".
הלכתי משם. התיישבתי לסיגריה ורחמים עצמיים מול מספרת שרון. "isn’t it ironic" התנגן מהקפה ליד. אני שונאת את אלאניס מוריסט.
עלתה במוחי שאלה מקראית: "לא תחמוד אשת רעך" תופס גם על אישים?! חמדתי אותו (מה לעשות?). מצידי, שישים אותי אלוהים בגיהנום.
נולדתי כשהוא התגייס, שנת שמונים. כשאני התחלתי פעוטון (של רחל) הוא עבד בבסטה. אני התחלתי גן מלכה, הוא נהיה קוסם. כשאני כבר הולכת לבית-ספר, הוא לומד משחק. אני התחלתי תיכון והוא בתיאטרון. ואז גמרנו. ביחד.
"היה טוב?" הוא שאל.
טוב? אין פה שום דבר טוב. זה רע.
"מעולה".
"היה לי נורא נעים", הוא נשמע מופתע.
"מה הפליאה?" כמעט נעלבתי.
"לא יודע. לא ציפיתי, את קצת צעירה".
"אלוהים עשה איתי חסד", השבתי. "חסד מופלא".
לא חשבתי שאני והוא נקרה זה לזה, עד שיום אחד הוא תפס אותי והצמיד אותי לקיר. מבט חודר, אצבעות, לשון, ספה, רצפה, מטבח, משרד, מדרגות. עצמתי לו עיניים. "הן חזקות מידי בשבילי". עצמתי עיניים שלא לראות את סול, את עדן ודורין.
המצפון התעורר.
"מותר לי". מותר? "היועץ אמר".
"אולי אני קטנונית, אבל מנישואים עם יועץ, עדיפים גירושים".
"את ילדה. החיים הם לא מה שהם נראים".
ילדה? אז מה אתה, פדופיל? "אתה אוהב אותה?"
"מעריך אותה מאוד".
"אני מעריכה את ביאליק, אבל לא אתחתן איתו".
אשתו. היא אמרה לי יפה שלום כל יום וחייכה – ויום אחד הפסיקה (להגיד לי שלום ולחייך בכלל).
יום אחרי הוא הושיב אותי מולו ואמר, "סיפרתי לה הכל. זה נגמר". ברור לשנינו שזו גמירה מאוד זמנית , לזמן מאוד קצר.
אנושיות. כשאסור, רוצים. תשוקה. טפשות.
שבועיים עברו. הוא ניסה לא להתקרב, להביט. ידעתי: זה יחזור אלי, זה יכאב רק לי. זה כאב. לא רציתי לבכות. רציתי מעיין דמעות, לא דמעות. גופרית. רציתי מעיין גופרית.
היה לי טירוף דבילי על מניעים צודקים להרס משפחות. אני רוצה לשבת איתו ועם עיתון כל יום שישי, שיכסה אותי בשמיכה בלילה, כשקר, שישחק לי בגיל תשעים בשיער. חשבתי גם על אפשרות נעימה קצת פחות: אני לא רוצה אותו, אלא את הפסלון על המדף שלו; היופי, האופי והאוסקר שאיתו.
הסיבה האמיתית פשוטה ואגואיסטית: אהבה (ערך עליון).
ושילכו להזדיין אלה עם העקרונות. משפחות מפורקות רצוי – חובה! – להרוס.
גמרתי את הסיגריה. קמתי מהספסל. בהליכה מהירה הגעתי לקפה תוך שלוש דקות. לקחתי נשימה עמוקה. התיישבתי מולו.
הסתכלתי עמוק לתוך האפור-כחול בעיניים שלו. חייכתי. הוא שלי.
נפלתי חזק. צללתי עמוק לתוך חלום שחור. מה עובר עלי?
"את יודעת שהוא כזה. אל תקחי את זה קשה. לרגע הוא נורא מאוהב – וזה עובר ממש מהר".
בבוקר התעוררתי. הבית היה ריק. "מאמי אני הולך לעבודה. תישארי לישון".
הדלקתי סיגריה והסתובבתי, קודם בסלון ואז בשאר החדרים. היו שם פתקים מבחורות אחרות, תמונה של האשה לשעבר. רחצתי כלים. אפילו לסבון היה ריח לא שלי, למרות שזה אותו סוג כמו שבבית.
אתמול בלילה הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. "אני שלך, ויתרתי, נכנעתי. אני שלך".
ניסיתי להסביר לו, "זאת לא מלחמה", אבל הוא הוריד לי את החולצה.
לבד איתו במיטה, הבנתי. בערב הוא ניסח את זה יפה: "את מבינה? חשבתי, אני זאב ואת ילדה – ואני צריך להיות לבד". הרגשתי כיפה אדומה.
"אני אוהבת אותך ברמות שלא אהבו מעולם", הקסמתי את עצמי בטפשות.
"גם אני אותך, בצורה שלי. אני אוהב אותך. את נשמה גדולה".
בכל פעם שקוראים לי "נשמה" אני מאבדת את יכולת הנשימה. לפי ההיגיון הייתי צריכה עכשיו לבכות, להתקשר לנויה, לאלוני ולסילוויה, ללכת לשתות המון, לשמוע "לא מגיע לו אותך" ו"את טובה מדי בשבילו" ולחזור הביתה עם תקליט זהב חדש: אני כזאת. בזמן האחרון אני לא חברה של ההיגיון.
ישבתי והסתכלתי מסביב: את כמעט בת עשרים, ילדה. אספת לעצמך אוסף מכובד, שמונה אלבומי זהב ופלטינה אחד. יש לך שני אוסקרים ישראלים ונוצת זהב.
ואיפה את?
"את נראית נורא", ציין חיים מהמאפיה, "מה יש, קטנה?"
"אני אוהבת".
"נו, זה נפלא",
"הוא לא אוהב בחזרה". לא רציתי לסבך אותו עם כמה שהנשמה שלי גדולה. חיים, שאופה בורקס מופלאים, עצר לשנייה. "אהבה זאת מתנה".
כמעט שאמרתי לו שאין לי יומולדת ואני לא צריכה מתנות ממש עכשיו, אבל אז נכנסה ענת עצמון, היחידה שחיים נותן לה בורקסים חינם.
יצאתי משם. השמים כחולים, השמש זורחת.
נכנסתי ל"אוזן" וקניתי דיסק, הוא יהיה תקליט זהב, אני יודעת.
יש לי אהבה ואיזה כיף לי, היא רק שלי, אני לא צריכה לחלוק אותה עם אף אחד. בערב אני אלך לשתות עם כולם, אני אלבש חולצה קטנה קטנה, שכולם יראו כמה אהבה יש בתוכה, אני אחייך כל הזמן ולא יכאב לי.
אני אראה את הזאב שלי יושב לבד בפינה, שותה את עצמו למוות, מעמיד פנים של מחפש אהבה. אחר כך הוא ייקח מישהי הביתה. שתישן לבד במיטה שלו. אני אחזור עם האהבה שלי הביתה, אלחץ על דיסק שלוש בקומפקט, אשמע שיר על אשה לשעבר, שיר על נשמה גדולה אחרת – ואהבה ליום שהוא יוכל לחיות ולא רק לכתוב על החיים.
היום שהוא יפסיק להיות פוסטר ויתחיל להיות חיים.