שתו ברד

"ברד" הוא מגזין אישי של רן שריג למוזיקה אלקטרונית. שריג הוא מבקר מוזיקה ב"הארץ" ותסריטאי. באחד הפורומים באינטרנט כתבו עליו: "רן שריג ממשיך להמר שם בעקשנות על מוזיקה חדשה, על הג'אז האורבני המודרני על כל גלגוליו. זו בעצם הרצועה היחידה שבאמת מעזה לשים אוונגרד אלקטרוני של ממש, ועד היפ-הופ או דאב. חוץ מזה, ההגשה שלו נעה בין תחכום אקדמי קריר, לפרנויה נרקוטית סקסית".עד כאן דבר המשתמשת ועכשיו שריג: "שבוע אחד אני נותן ג'אז, לאטין והיפ-הופ, ושבוע שני הארד-קור וטכנו. אחת לכמה זמן אני מרגיש חסך במילים ואני מביא אנשים. למשל אלכס גופר, טים לאב לי, וסמי בירנבך. אני מנצל את העובדה שיש לי תוכנית אישית ומשדר את מה שבא לי", אומר שריג. "יש דברים שנראה לי שבמקומות אחרים, כל מיני קומיסרים מסוגלים להגיד עליהם לא, ואצלנו מעולם לא אמרו לי לא, לזכותם ייאמר. פעם שמתי קטע של יוסוף, פרוייקט של מוזיקה מרוקאית עם אלקטרוניקה, ויהלומה (מנכ"לית רדיו תל אביב, ר.כ) התקשרה אלי לתוכנית כי היא נחרדה לשמוע 'אללה ואכבר' ברדיו תל-אביב. אבל היא מעולם לא אמרה לי לא. אני הולך במודע למקומות בהם אני מאבד אנשים אבל אני גם מרוויח ריכוז והקשבה ממי שמוכן לשלם את המחיר. בכל שבוע יש תוכנית שונה כי אני משתנה משבוע לשבוע. ובכל זאת יש קו לתכנית.

"בהתחלה שידרתי ביום שישי, וזה השפיע על הקו של המוזיקה, שהיתה יותר 'אפ ליפטינג'. לאט לאט שיניתי מינונים לדברים שמעניינים אותי, פחות 'אפ ליפטינג' ו'קלאבים', אז העבירו אותי. אני יודע שמאזינים לי הרבה פחות אנשים, אבל אני נהנה הרבה יותר, ואני משוכנע שגם הם נהנים".

אז אתה מחנך?

"זה לא חינוך, אני לא מנסה לחנך אף אחד. אני מאמין שאני עושה את מה שבאמת מעניין אותי לעשות. מאז שאני זוכר את עצמי, כילד שהיה אספן מוזיקה כפייתי, רציתי להשמיע מוזיקה חדשה שעניינה אותי. אני מדגיש את המילה 'חדש', לא כי אני מוקסם מהניגוד של 'חדש לעומת ישן', אלא בגלל שאין כזה במקום אחר ברדיו, זה לא קיים. אני לא מנסה לחנך, אלא לגרות".

יש פידבקים?

"רדיו זה תחום נטול פידבק. אתה לא נהיה כוכב ולא מקבל הרבה כסף. צריך לתת מבלי לצפות לקבל תמורה. שידור ברדיו הוא חוויה משמעותית בשבילי. מי שתופס את זה, אלה אנשים שנותנים את הפידבק. בזמן האחרון אני מתקשר עם אנשים דרך האינטרנט. אנשים רוצים לדעת, מה ניגנתי, איפה זה יצא ואיך משיגים. אני עונה לכולם. האנשים הללו הם 'טריינספוטרים' כמוני, וזו קהילה. פשוט קהילה. אני נורא נהנה מזה, אני עדיין מוקסם כי אני בא מעיתונות. אני מוקסם מכך שאני לא צריך לנסות להסביר בארבע מאות מילה -'איך' ו'למה', אלא פשוט, בבקשה, הנה זה. יש תוכניות בהן אני כמעט לא מדבר".

גם לך יש זיכרונות מתוכניות אייטיז, למשל "קצת אחרת", של אורלי מורג ויוסי כסיף, ששודרה ברשת גימל?

"קצת אחרת, בטח! יוסי כסיף היה זה שהביא אותי לאולפן. הוא הכיר אותי כילד שמסתובב כל היום בחנויות תקליטים. יכול להיות שיש סוג של 'ריבייבל' של התוכניות האלו. יעקוב גלעד היה עושה תוכניות לילה ממש טובות, אמנם לא מספיק ג'אזיות ואלקטרוניות, אלא מצומצמות, וגם מיכל ניב עשתה דברים יפים. כשהיא התקשרה אלי לאולפן בזמן שעשיתי את 'ברד', נסגר מעגל. נורא התרגשתי. וגם איתן תבור, שהגיש דאנס והאוס אוריינטד בגלי צה"ל, היה נהדר. בפעם הראשונה שהייתי אצל אורלי מורג, השמעתי משהו כמו 'סייקיק טי.וי', שבעיני היה אז פסגת הפחד, ואז אורלי, שישבה על דוכן מוגבה, פתחה את המיקרופון, והדבר הראשון שאמרה לי זה: 'רן שריג, אני רואה שאתה בחור ממש לא אנרגטי'. לא הבנתי, והיא בכלל אמרה אלרגטי. מי בכלל אומר אלרגטי. היום אני אומר ריספקט. אני רואה היום את קוטנר ואומר ריספקט גם כן. כל אחד עושה את הדבר שלו, זה סבבה. אני מרגיש שהמדיה תמיד מתכופפת לפני הדבר החדש, שעכשיו זה האינטרנט, ובמקום שתהיה תגובת נגד, הרדיו נהיה יותר ויותר דומה לאינטרנט, במקום לנצל את היתרון היחסי שלו. הרדיו משדר ממחשב במקום שישתמש באנשים שמדברים בזמן אמת".

קצת אחרת

גם ליוסי כסיף, העורך הוותיק של "קצת אחרת" ששודרה משנת 74' ועד 97', יש געגועים לתוכנית הכי קיצונית ששודרה ברשת גימל: "יש לי נוסטלגיה גדולה אליה. התחלנו לשדר אותה בתקופת הפופ המתקדם, ואז האלטרנטיבי היו "ג'נסיס", "יס" ו"פינק פלויד". אנשים לא יודעים כמה ותיקים היינו. את המחמאות הכי גדולות אני מקבל ממוזיקאים ישראלים, כמו 'איפה הילד', שסיפרו בשידור שהגיעו דרך התוכנית לכל ההשפעות שלהם. זו מחמאה גדולה. ב'קצת אחרת', ניסינו ליצור יומן מוזיקה מתקדמת של דברים חדשים שיוצאים. 'קצת אחרת' שידרה ראשונה אמנים והרכבים שהפכו אחר כך לסופרסטארים, כמו U2, שזו המצאה שלי, שינייד אוקונור ויוריתמיקס. כש-U2 יצאו, אף אחד לא האמין שהם יהיו משהו, ואני אמרתי שזו הולכת להיות הלהקה הכי גדולה של השנים הבאות".