'הישראלים מחפשים מקום עבודה, לא עבודה'

מדי חודש כמעט נרשם שיא חדש במספר המובטלים במשק. נתונים ותמונות, סיפורים נוגעים ללב על מצוקה אנושית, צמיגים בוערים והפגנות מול משרדי הממשלה מאיימים לגנוב את ההצגה אפילו מערפאת.

שרים מאשימים את העובדים הזרים במצב, כי תמיד טוב שיש את מי להאשים. אולם, התיירים היחידים שאפשר עוד לראות בטרמינל הנוסעים הנכנסים לישראל הם בדרך כלל סינים או רומנים, שהגיעו כדי לעבוד בעבודות, שהמובטל הישראלי אפילו לא חושב עליהן כאופציה.

"הישראלים מחפשים מקום עבודה, לא עבודה", נאנח רפי סויד, מנכ"ל חברת האבטחה מוקד-אמון. "אנחנו לא מצליחים לגייס עובדים. אנחנו מפרסמים מודעות - וכלום. ביקשתי שיפנו אלי 40 איש לעבודה מיידית. אין צורך בכישורים מיוחדים, רק בריאות תקינה, שירות בצה"ל ובלי עבר פלילי. אמרתי שאני מוכן אפילו לקלוט בני 50. מה יצא מזה? הגיע אחד והעבודה לא מצאה חן בעיניו".

אצלי עומדים עם חליפה

לסויד התברר שלשכת התעסוקה שלחה אליו לא פחות מ-100 מועמדים. 99% אפילו לא טרחו להגיע אליו. אבל הוא לא התייאש, צלצל למשרד העבודה והרווחה, ושם הפנו אותו למנהל מחוז תל-אביב. "במחוז הסכימו אפילו שאבוא לראיין מועמדים ממש בלשכת התעסוקה, כדי שלא יברחו בדרך. הגענו 3 מנהלים, התחלנו לראיין. מתוך 100 המובטלים שהוזמנו לראיונות, 25 סירבו במקום, 25 לא התאימו, ובסוף סגרנו עם 23 שיתחילו לעבוד. כמה הגיעו לעבודה? שלושה. הראשון קיבל פתאום רגליים קרות. 'שמע', הוא אומר לי, 'אם אתה שם אותי בכניסה לקניון אני חוטף קריזה. יש לי פתיל קצר. אני לא יכול לעבוד עם אנשים'.

השני פתאום נזכר שקשה לו לעמוד על הרגליים. הוא רוצה לעבוד רק בישיבה, והשלישי, רק ראה את הקניון ונזכר שלא היה בצבא. לא שאלתי ולא תחקרתי אותם, פשוט שלחתי אותם בחזרה. מה, אני צריך להתחנן למובטל שיעבוד?".

סויד חושד שללא מעט מובטלים יש מקור הכנסה צדדי שמספק אותם, ובחלק מהמקרים גם ההורים תומכים. "אני משלם בערך 30% יותר משכר מינימום", הוא אומר, "וזה לא מעניין אותם. זו עבודה נקיה, לא קטיף תפוזים או מוסך. אצלי עומדים עם חליפה. באים אלי חסרי תעסוקה וכששומעים שמדובר בעבודת שמירה הם מרימים גבה, כאילו שזו עבודה מבזה. אף אחד לא מסביר למשל שהוא מפחד, שזו עבודה מסוכנת, פשוט לא רוצים לעבוד. מזל שלעולים מרוסיה אין את האופי של הישראלים. יש לי פה לוחמי קומנדו וטייסים לשעבר שלא מתביישים לעבוד אצלי. 90% מהעובדים בבידוק הם עולים. הישראלים מתביישים אפילו לחשוב על זה".

יאללה, יאללה, תחתום על הטופס

אבל סויד לא לבד. התופעה חוזרת על עצמה בכל מקום בו בדקנו. אריה הירש, מנהל מפעל הבורסקאות הוותיק ישרעור בפתח-תקווה, מצטער על דבר אחד, שהכתבה לא טלוויזיונית. הירש שיחק בהבימה בשנות ה-60 ואח"כ למד הנדסה כימית. את המובטלים המגיעים ומעקמים את האף הוא מוכן לחקות בקלות. "הגיע בשבוע שעבר מובטל ומה אני רואה?", שואל הירש, "יוצא גברתן ממכונית ב.מ.וו, מסתכל סביב ומעווה את הפנים כאילו שהגיע לחיריה. נכון שהתדמית של הענף שלנו היא לא כמו היי-טק, אבל זו עבודה. אנחנו מעבדים עורות לתעשיית הנעליים ולכל מטרה אחרת, כולל אוכפי סוסים. אני מסביר לו שאין ריח, שזה לא כמו פעם כשהשמן היה מן החי, רק שעובדים עם סינרים וכפפות. אז הוא מסתכל עלי כאילו שירדתי מהעץ ואומר לי 'זה לא בשבילי. יאללה, יאללה, תחתום פה על הטופס של הלשכה ותשחרר אותי'".

הירש מספר שלא פחות מ-9 מועמדים שלחה אליו לשכת התעסוקה בשבועיים האחרונים. אף אחד מהם לא הסכים להישאר והירש, שעוד מעט חוגג 70, נאלץ להסתפק בפנסיונרים. לדבריו, באזור התעשייה בפתח-תקווה חסרים לפחות 800-700 עובדים. הירש ייצג בעבר את האו"ם במזרח-הרחוק כממונה על תעשיות העור שם. על עובדים זרים אין מה לדבר. בשביל לייבא זרים אני צריך להעסיק פקיד במישרה מלאה שירוץ בין המשרדים. וגם אז מקבלים עובד רק ל-6 חודשים. המדינה לא רוצה תעשייה, המובטלים לא רוצים תעשייה, אז אני סוגר. אחרי 80 שנה המפעל הזה ייסגר. לא מבינים שבלי התעשיות המסורתיות, אין לנו עתיד".

התירוצים של 9 המופלאים שהגיעו להירש היו מגוונים. אחד הסכים לעבוד רק בניקיון, שני אמר שיש לו בעיה עם יד אחת ושלישי לא היה מרוצה מהמשכורת. "אנחנו משלמים הרבה מעל לשכר המינימום, בערך 150 שקל ליום למתחיל, ובנוסף את הוצאות הנסיעה וכל התנאים הסוציאליים. אבל זה לא קשור בכלל לכסף. הם פשוט לא מעוניינים לעבוד".

לא משתלם לעבוד

פרופ' משה סמיונוב, דיקאן הפקולטה למדעי החברה של אוניברסיטת תל-אביב, מסכים עם כל מלה של הירש ועמיתיו. מנקודת מבטו של המומחה בשוק העבודה, התהליך התחיל הרבה קודם למיתון הנוכחי.

"האוכלוסיה המקומית הופכת לבררנית יותר ויותר בכל מה שקשור לעבודה", הוא אומר, "והסיבה היא מדיניות הרווחה. כשמשלמים דמי אבטלה או הבטחת הכנסה, התוספת השולית שתצמח מכניסה למעגל העבודה תהיה זעומה. עבור רבים מהמובטלים, התוספת הזו לא מצדיקה עבודה".

לדברי סמיונוב, התהליך התחיל אחרי מלחמת ששת הימים עם כניסתם של פועלים פלשתינים זולים לשוק העבודה המקומי, ובשנים האחרונות עם החלפתם בעובדים הזרים שזולים אולי אף יותר. "היצע של כוח-אדם זול במיוחד", אומר סמיונוב, "דוחף את השכר עוד יותר למטה, ויש כמובן סידרה שלמה של משלחי יד שהדימוי העולה מהם הוא שלילי בעיני החברה. נוצרת תפיסה שעבודות מסוימות הן עבודות 'ערביות' או של פועלים זרים. לכן, רבים מהמובטלים מסרבים להצטרף למה שנתפס על-ידם כעבודה המיועדת לחוטבי עצים ולשואבי מים. שינוי יכול להיעשות רק באמצעות העלאת השכר בעבודות מסוג זה, כלומר שהמדינה תפצה אותם בתוספת כספית".

גם אהרון כהן, קבלן מירושלים ויו"ר ארגון הקבלנים והבונים בבירה, נשמע מיואש מהעובד הישראלי.

"אנחנו דורשים את הבאתם של 40 אלף עובדים זרים", הוא אומר, "ישראלים לא רוצים לעבוד בבניין. אני לא מבין איך הם חיים. הישראלי המובטל מסרב לעבוד בבניין, גם בגלל התדמית וגם משום שהוא חושב שלא יוכל להתקדם, ולכן אין לו מה לחפש אצלנו. הרי ישראלי שעובד, תוך כמה חודשים כבר מתחיל לעשות לי חשבונות כמה כסף אני עושה ורוצה להיות שותף. בכלל, לא משתלם להעסיק ישראלים. לחפש יהודי טפסן, זה כמו לחפש דגים בירקון. אין דבר כזה. אנחנו עם עצלן. הישראלי מפונק. הצעתי 80 שקל לשעה, פי 3 ממה שאני משלם לזרים, ולא באים. עשינו יריד תעסוקה והגיעו ארבעה. 2 הסכימו לעבוד, אבל אחד התחרט בנימוק שהוא נגן והידיים יפגעו לו, והשני רצה לעבוד בפקידות. לדעתי, אין שום קשר בין יבוא העובדים הזרים לעלייה באבטלה".

גם אריה אביטן, מנהל מחוז ירושלים של קבוצת האבטחה מודיעין אזרחי, כואב את המנטליות של המובטל הממוצע. "חסרים לי 300 איש רק בירושלים, ואני מוכן לשלם גם 7,000 שקל לחודש, אבל הם פשוט לא מגיעים. מה לא הבטחתי, העיקר שיבואו. אני מבטיח לינה למי שיגיע מעיר אחרת ואף אחד לא מגיע".

"השבוע ראיינתי מובטל. אחרי ששמע אותי אמר שאני בחור טוב, אבל מתאים לו להמשיך לקבל 5,000 שקל אבטלה חצי שנה ואחר-כך קורס של משרד העבודה והרווחה".

הרוב רוצים לעבוד

"יש מובטלים בררנים", אומר פרופ' אריה ארנון, ראש החוג לכלכלה באוניברסיטת באר-שבע שעומד בראש עמותת מחויבות לצדק חברתי, "ואולי זה נכון לגבי מובטלים שכבר שנים לא עובדים. אבל רוב רובם של המובטלים חוזרים למעגל העבודה אחרי 30 שבועות בממוצע, ואפילו מוכנים להתפשר. יש מלחמת תעמולה ותדמיות בתחום הזה, בעיקר מצד מעסיקים שמעוניינים לייבא עובדים זרים וזולים ומשתמשים בזה כטיעון. אני לא אומר שאין מפונקים, אבל רוב המובטלים רוצים לעבוד". עם זאת, פרופ' ארנון מסכים עם הטענה שמדיניות הרווחה יוצרת בעיה. "דרוש פער בין הבסיס שהמדינה נותנת למובטל לבין השכר. ברור שבלי תמריץ כזה, מובטלים לא יחזרו למעגל העבודה. לדעתי, צריך ליצור מדרגת מס חדשה, שתהיה מדרגת מס שלילית. כלומר, כל מי שמרוויח בין 3,000 ל-4,000 שקל, שיקבל תוספת של 7%. מאיפה ישיגו את המקורות? זו כבר שאלה אחרת".

"האמא היהודיה לא רוצה שהילד שלה ילכלך את הידיים", אומר גדי אדירם, מנכ"ל מטרו, יבואנית אופנועי ימאהה, קוואסאקי וסן-יאנג. לדברי אריה מטוס, יו"ר איגוד המוסכים, חסרים למעלה מ-3,000 עובדים בענף. מטוס, שניחן כנראה בדמיון פרוע, מציע הסבה של מפוטרי היי-טק לענף הרכב כפתרון למצוקה. "איפה לא חיפשנו, נשבע יוסי שברצטוק, מנהל השירות במוסך המרכזי של מטרו, אנחנו מציעים משכורת של 6,000 שקל, וחוץ מלשכב עירום בכניסה למוסך ולצעוק, עשיתי הכל. ממודעות בעיתונים ועד אינטרנט ולשכת התעסוקה. בהתחלה עוד ביקשנו שישלחו קורות חיים, אבל מהר מאוד התפשרנו שמספיק שיתקשרו בטלפון. מה הם אומרים לי? שטוב להם לקבל אבטלה ולמה ללכלך את הידיים. ישראלים לא רוצים להתלכלך. לא במוסך ולא בעבודה בכלל".

שושי הורוביץ, מנהלת המרכז לתעסוקת אקדמאים בפתח-תקווה, מסכימה שאקדמאים יסרבו ברוב המקרים לעבוד בחקלאות, אבל אין ניסיון גורף לדחות כל עבודה. כשאין ברירה, אפילו אקדמאים נשלחים ועובדים בשמירות. יש אקדמאיות שמוכנות גם לעבוד במלצרות. ברור שלא ברצון, אבל לאור המצב יש השלמה שגם עבודות כאלה אפשר לעשות".

אבל מזווית הראיה של אבי קורנפיין, מנהל בית האריזה בוסתן, בכל מה שקשור לקטיף בפרדסים המצב הוא חסר סיכוי: "ישראלים לא רוצים להגיע לפרדס. שירות התעסוקה שולח אותם והם לא מגיעים. נכון שזו עבודה די קשה, אבל זו עבודה. יש שמגיעים עם המכונית ואחרי שעתיים עוזבים, בלי הסברים. הפרי, בינתיים, נשאר על העצים. השנה לא רק האבטלה תגדל, יהיו גם יותר פרדסים יבשים בארץ".

העובדים הזרים מחליפים בסופו של דבר את הישראלים בחקלאות ובבניין. אבל מי יחליף את הישראלים במשטרה? הנה, בשבוע שעבר הכריזה המשטרה על מבצע עידוד לגיוס שוטרים למשטרת ירושלים. מתגייסים המתגוררים מחוץ לעיר, יקבלו מהמשטרה שכר דירה ל-5 שנים. המשכורת - כ-4,500 שקל נטו, אבל המשטרה לא מצליחה לאייש את 200 המשרות הפנויות. ואולי המובטלים לא מפונקים, אלא פשוט מפחדים?

ארבעה מובטלים, ארבעה סיפורים

1. "מי שאומר שמובטלים מעדיפים לקבל דמי אבטלה במקום לעבוד, שיגיד כמה הוא מוכן לשלם", מציע מאיר כ., מובטל בן 41 מהדרום. "הלכתי לחברת שמירה שפרסמה שהיא משלמת יותר משכר מינימום. חקרו אותי חצי שעה, האם אני מוכן לעבוד משמרות של 12 שעות, בשבתות, בחגים, קרוב לבית, רחוק, בחוץ, בפנים. הסכמתי לכל דבר.

"כשהגיע הרגע לדבר על המשכורת, אמרו שישלמו לי 4,200 שקל וזה כולל הכול. שאלתי: 'ומה עם שעות נוספות? ובטח אתם משלמים כפול על עבודה בשבתות? אחרת, בחישוב לפי שעה, זה יוצא פחות משכר מינימום'. האחראי שם החזיר את הניירות שלי ואמר: 4,200 שקל זה יותר משכר מינימום וזה מה שאנחנו משלמים. אם זה לא מוצא חן בעיניך, לא צריך. כמוך יש עוד 10 שישמחו לקבל כל עבודה בלי לעשות חשבון על השקל'".

"אני רוצה לעבוד, אבל אני לא מוכן להיות מנוצל. הבעיה היא שבשירות התעסוקה מייד רשמו לי סירוב, כי הם לא מתעסקים בהסכמי העבודה. במקום שהם יגנו על העובדים, הם עוזרים למעסיקים לנצל אותם".

2. אלכס ד., מובטל בן 49, אומר, שהוא גם מוכן לעבוד בשכר הגובל בניצול. כבר חודשים שאני יושב בבית. כל היום רואה טלוויזיה, רב עם השכנים. אני מסתגר בתוך עצמי וכבר הגעתי למצב שאין לי חשק לדבר עם אשתי או עם ההורים שלי. לכן החלטתי שעכשיו כל דבר יותר טוב מהמצב של לשבת בבית.

בהתחלה חיפשתי עבודה באלקטרוניקה, שזה דבר שעשיתי קודם ואני מבין בזה. הלכתי למעבדות תיקונים ולא הצלחתי למצוא עבודה. בטלפון הכל בסדר, כשרואים את הגיל שלי מייד מתחרטים. כשראיתי שזה לא הולך, פניתי לחברת שמירה. שם פסלו אותי למרות שהסכמתי לכל התנאים שלהם, כי הראיה שלי לא כל-כך טובה. נכון שאני מרכיב משקפיים, אבל עוד לא שמעתי שלבודק תיקים אסור משקפיים. עכשיו נרשמתי בחברת כוח-אדם לכל עבודה, אפילו נקיון או פינוי אשפה".

3. לש. י. בת 30, אם ל-3 ילדים קטנים, אפילו לא ניתנה הזדמנות לקבל או לדחות עבודה שהוצעה לה. "חיפשתי בכמה מקומות וברגע ששמעו שיש לי ילדים קטנים, חיפשו כל דרך להיפטר ממני. המקום האחרון שחיפשתי היה בחברת כוח-אדם. שלחו אותי לעבוד בניקיון במוסד גדול. הגעתי יחד עם עוד 20 נשים. נתנו לנו טפסים למלא, שהיו בהם שאלות על המצב המשפחתי. כתבתי שיש לי ילדים. בראיון, אמרה לי האחראית: 'העבודה לא תתאים לך כי יש לך ילדים קטנים'. התווכחתי איתה, אמרתי לה שבעלי הבטיח

לקחת את הילדים למעון בבוקר. היא הסתכלה עלי במבט כזה שהראה שהיא לא מאמינה לי ואחר-כך רשמה את שמי והבטיחה להתקשר. היא לא התקשרה עד היום".

4. המקרה של מיכאל ל., מובטל מאזור המרכז, מעמיד בספק גם את טענות החקלאים על עצלותם של המובטלים. "הבעייה התחילה עם הפקיד בלשכה שלא רצה לתת לי הפניה לעבודה בחקלאות. אמרתי לו שאני יודע שמחפשים עכשיו ידיים עובדות לקטיף ההדרים ואני מוכן לעבוד. רק אחרי הרבה ויכוחים הוא נתן לי הפניה. היתה לנו הסעה לפרדס בשש בבוקר. כשהגענו, בעל הפרדס או מנהל העבודה, אני לא בטוח מה היה תפקידו, עשה לנו שיחת הכנה. נדמה לי שכל מה שהוא רצה, זה לייאש אותנו מההתחלה".

הוא אמר: 'זו עבודה קשה ומשלמים מעט, אז מי שלא מוכן שיילך עכשיו'. כשהוא ראה שזה לא מפחיד אותנו, הוא התחיל לעבור מאחד לשני. לאחד הוא אמר: 'אתה לא נראה לי טיפוס מתאים לעבודה פיזית'. לי הוא נתן סל גדול מלא בתפוזים, ואמר לי להרים אותו. אחרי שהרמתי הוא אמר: 'רואים שאף פעם לא עבדת בעבודה כזו, אתה לא תתאים לנו'. ניסיתי להתווכח איתו, כי כבר נמאס לשבת בבית. הוא אמר: 'אני מבין אותך, ארשום שאתה לא מתאים וככה לא ירשמו לך סירוב'".